מדינת ישראל נמצאת שוב, לאחר שנתיים בלבד, בדרך לבחירות, שיעלו למשלם המיסים כשני מיליארד ש"ח. ייתכן שהבחירות עדיפות למשלם המיסים יחסית להתנהלות הכושלת של שר האוצר היוצא והשרים האחרים ממפלגתו, ואפשר להניח שמפלגה זו כבר לא תשב בממשלה הבאה, אך לפחות הישג אחד שלה (יחד עם שותפים נוספים) ראוי לשמר, ואף להעמיק: הגבלת מספר השרים בממשלה בחוק.
כהמשך הגיוני לכך, יש לבצע צימצום וקיבוע משרדי הממשלה עצמם ותחומי עיסוקם. הגיע הזמן שמשרדי הממשלה יהפכו למוסדות יציבים ורציניים – לא כלי לחלוקת סמכויות מחדש בכל משא-ומתן קואליציוני; הגיע הזמן שממשלת ישראל תהיה בגודל הנדרש מהותית, ולא ה"נדרש" עקב סחטנות קואליציונית. חשוב להבין כי הביזבוז העיקרי על קיומו של משרד ממשלתי מיותר אינו שכרו של השר הממונה, אלא הוצאות המשרד עצמו, ולכן, מינוי שר יחיד כממונה על כמה משרדים פותר רק חלק קטן מהבעיה. מעבר לכך, גם לסירבול הביורוקרטי, וכן לחוסר יציבותה של הביורוקרטיה, יש מחיר כלכלי בדמות זמנם המבוזבז של האזרחים.
בראש ובראשונה, ברור כי אין כל צורך במשרדים מיוחדים לפיתוח הנגב והגליל, ענייני מודיעין, עניינים אסטרטגיים, שיתוף פעולה אזורי, ואזרחים ותיקים. כל אלו הומצאו היסטורית לצורך פרסונלי גרידא, על בסיס דרישות פנים-מפלגתיות או קואליציוניות; אין בין משרדים אלו, המסרבלים את המנגנון הממשלתי ויוצרים ביזבוז כספי, לבין טובת הציבור, ולו חצי דבר. כל פונקציה המבוצעת על-ידם (אם בכלל יש בה צורך, מה שכלל אינו מובן מאליו), ניתנת לביצוע על-ידי משרד ממשלתי כללי יותר, בו לעניין זה תידרש מחלקה קטנה.
מעבר לכך, אין אף צורך מיוחד במשרד לקליטת עליה, בטח לא בעידן בו העלייה היא במספרים קטנים ביותר, מצב שלא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין (בין השאר, בגלל המנגנון הממשלתי המנופח, המביא לנטל מס בלתי נסבל על תושבי ישראל), את סמכויותיו ניתן לחלק בין משרדי הפנים והרווחה; במשרד להגנת הסביבה, שהפונקציות ההכרחיות שלו הן עניין לחלוקה טבעית בין משרדי הבריאות והכלכלה; במשרד התרבות והספורט ובמשרד לשרותי דת, נושאים שכלל לא צריכים להיות מעניינה של המדינה, ושמימונם מכספי המיסים הינו עוול חמור; במשרד התיירות ובמשרד החקלאות, וייתכן שגם משרד המדע, שמקומם ההגיוני הוא כאגפים בתוך משרד הכלכלה (בדיוק כמו הענפים האחרים של הכלכלה – תעשיה ומסחר).
דוגמאות ממדינות אחרות לממשלות רזות ויעילות יותר מאשר ממשלת ישראל אינן חסרות. כך, למשל, שכנתה של ישראל מצפון-מערב קפריסין מתנהלת בהצלחה עם ממשלה של 11 שרים, המופקדים על 11 משרדים בלבד; אסטוניה מתנהלת גם היא עם 11 משרדי ממשלה בלבד, אך בשניים מהם מכהנים בפועל שני שרים עם חלוקה לסמכויות-משנה (13 שרים סך הכל); לטביה ואורוגוואי מתנהלות כיום עם ממשלה של 13 שרים ב-13 משרדים (באורוגוואי, אין משרד אוצר כחלק מהממשלה, אך סביר להתייחס לראש הגוף החיצוני המקביל אליו כסוג של "שר אוצר", מה שהופך בפועל את מספר המשרדים והשרים ל-14); ואילו ליטא ואירלנד מתנהלות כיום עם ממשלה של 14 שרים ב-14 משרדי ממשלה.
זוהי חובתם של הפוליטיקאים לשאוף לייעול המגזר הציבורי וביטול כל מנגנון בלתי נדרש בו, ולו מפאת כבוד בסיסי לכספו של משלם המיסים; זה חשוב במיוחד בהינתן חוסר היציבות הפוליטית ממנה סובלת מדינת ישראל באופן כרוני, והעלות הגבוהה של מערכות בחירות תכופות.
זו לא בושה ללמוד ממדינות אחרות בעניינים אלו, אף אם הינן קטנות יותר או עשירות פחות.
