להסכם המיזוג והרוטציה שבין "העבודה" ל"תנועה" יש להתייחס כאל רווח והפסד כאחד. הרווח נזקף, כמובן, לזכותה של "התנועה", באשר ללא ההסכם שנחתם היא הייתה, מן הסתם, נעלמת מעל פני המפה ה
מפלגתית.
אלא שאת מחיר הרווח הזה עלולה לשלם, בגדול, מפלגת העבודה, שהסכימה לבלוע אל חיקה יצור בבחינת פג מפלגתי, שסיכוייו להמשיך ולשרוד גם להבא נראו די קלושים. עכשיו, משנחתם הסכם הדדי, יכולה התנועה לנשום לרווחה. לא זו בלבד שניצלה מאובדן - היא אף זכתה לזריקת-החייאה, בזכות העבודה שהיטיבה עימה.
בחתימת הסכם המיזוג והרוטציה הצליחה, ככל הנראה,
ציפי לבני לעשות את עסקת-חייה. רגע לפני חדלונה הפוליטי עלה בידיה לזנק למרומים, היישר למקום השני ברשימת האיחוד עם העבודה, ויחד עם זה גם להבטיח את שריונם של אחדים מאנשיה - מה שנראה רק לפני כן לא פחות מחלום-בלהות.
ירייה ברגל
אלא שעוגן ההצלה הזה עלול לעלות לבוז'י ביוקר. אחרי ככלות הכל, סוד גלוי הוא שבעיני הציבור הצטיירה "התנועה" בקדנציה הנוכחית כסוס מת, שעבר כבר זמנו ובטל קורבנו. זריקת ההחייאה שניתנה לה, הלחיצה באורח טבעי מספר לא קטן של ח"כים ממפלגת העבודה, שעל חשבונם אמורים להיכנס לכנסת הבאה "אורחים לא קרואים", מבחינתם, כח"כים של מפלגת "התנועה", בעוד שהם עצמם יימצאו מחוץ לבית המחוקקים.
עם יד על הלב ראוי להודות שבחתימת ההסכם עם "התנועה" ירתה לעצמה "העבודה" ברגל. הסיכוי להגביר את כוחה בעטייה של ההליכה המשותפת - קלוש ביותר, ויתר על כן, הוא אף עלול לתת לה מכה לא קטנה. שכר האיחוד עלול אז לצאת בהפסד, ואם אכן כך יהיו פני הדברים - תמצא "העבודה" את עצמה עוד שנים מרובות בישיבה בין המשפתיים, על ספסלי האופוזיציה בכנסת.
