מאמרו של רן אדליסט "שמאלן בלי אבל" שהתפרסם "ביומן" של "
מקור ראשון" וב-nrg, העלה מן האוב את שאלתו של
עמוס עוז בספרו "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982": "האם ייתכן כי מה שעולל היטלר ליהודים היה לא רק מכת-חרב אלא גם נשיכת נחש? האמנם חדר הארס ההוא אל הלבבות, אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע?".
אך השאלה שצריכה להישאל היא אחרת: האם מה שעוללה המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל (הפק"פ - פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ) למפעל הציוני בראשית דרכו לא הייתה מכת חרב אלא הכשת נחש ארסי.
די בבחינתן של כמה מקביעותיו של אדליסט במאמרו מול מה שטענו הקומוניסטים נגד הציונות משנות ה-20' ועד קום המדינה כדי להראות עד כמה אפקטיבי הארס הקומוניסטי. הטרמינולוגיה משתנה בהתאם לאויב העומד בשער. פעם זה היה "השומר הצעיר" והיום זה "גוש אמונים", אך המנגינה לעולם נשארת.
"שמאלן הוא מי שמרחם על ילדי הגן שנשבו ונשרפו באש הזרה של הימין הרבני...", כותב אדליסט במאמרו, ואילו "השומר הצעיר" הואשם על-ידי הפק"פ בכך שהוא "עוסק בשיטתיות בהשמדת הפועל הערבי ומוליך שולל אלפי פועלים (יהודים) ברשת האוטופיה של יצירת קומונה במשטר הקפיטליסטי וה'הרואיזם הקיבוצי'".
"שמאלן הוא מי שסבור שהווינטרים (הדף הקרבי ההוא) ודומיהם הם סכנה לשלמות צה"ל..." ממשיך אדליסט, ואילו בגילוי דעת של הפק"פ נכתב כי "הציונות הקולוניזטורית לובשת את מדיו החומים של הפשיזם הלוחם".
"שמאלן הוא מי שערך החיים בעיניו, חיי כל בני האדם (הפתעה - גם של ערבים!) עליונים על קדושת האדמה...", מסביר אדליסט, וב-1924 כתבו הקומוניסטים בעקבות מהומות שהתפתחו על-רקע רכישת אדמות שעליהן הוקמה עפולה, "שהציונות טבלה פעם נוספת את ידיה בדם פועלים ערבים לצורך כיבוש הקרקע שלה".
"שמאלן הוא מי שסבור שמדינת ישראל והחברה הישראלית הידרדרו עקב השלכות הכיבוש והפערים הכלכליים לשפל מוסרי...", מוסיף אדליסט, ואילו בוועידה השביעית של פק"פ, ב-1930, הוחלט כי: "תפקיד המפלגה, ובייחוד חבריה היהודים, הוא להוקיע את הבורגנות היהודית... המשמשים אמצעי בידי האימפריאליזם הבריטי לרדיפת תושבי המקום, הערבים".
התופעה המתוארת כאן אינה בלעדית לאדליסט, כפי שניתן ללמוד מהשפעת התעמולה הקומוניסטית נגד חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית ההתיישבות הציונית על היחס כיום לחידוש הישוב היהודי בחברון. לאחר מאורעות תרפ"ט נכתב בגיליון "האור" של המפלגה הקומוניסטית כי "כובשי העמק והשפלה הם בין האחראים העיקריים לדם חברון וצפת". ואילו בעקבות הפיגוע בבית הדסה בחברון ב-1980 טען חיים בר-לב כי: "לולא ישבו אנשים בבית הדסה לא היה מתחולל הרצח בחברון", ו
יצחק רבין תלה את האשם בפיגוע התאבדות בחדרה ב-1994 ב"מציאות של פיזור ישובים יהודיים בתוך אזורים צפופי אוכלוסין (אשר) מכבידה מאוד על צה"ל...".
אם כל הדוגמאות שהוצגו כאן יכולות להיחשב כהסתה מרומזת, הרי מה שכתב אדליסט ב-1975 ב"השבוע בקיבוץ" הוא ברור ביותר: "הימין המטורף הוא האויב...אני מעדיף מלחמה צודקת של יהודים ביהודים מאשר מלחמה בלתי צודקת של יהודים וערבים...זוהי מעין קריאה למלחמת אחים, אלא שגם מלחמת אחים הוא מושג ריק מתוכן. אם התהום המפרידה בין האחים צריכה להתמלא גוויות כדי שיוכלו לפגוש זה את זה".
גם העובדה שהטקסט המקורי של אדליסט מ-1975 אינו נמצא בארכיונים מסוימים, אינה מצליחה לטשטש את עקבות התעמולה הקומוניסטית וטביעות אצבעותיה בכתיבתו, כפי שמדגים גילוי הדעת של פק"פ משנות ה-30': "הפלאח הערבי יקבל קרקע וישתחרר מעול המיסים רק לאחר שישמיד את בעלי הקרקעות והמתיישבים הציוניים, אשר גזלו ממנו את אדמתו".