צרפת: על צביעות ועל שתי מדינות
רק לפני שבוע הצטרפה צרפת לדרישת האויב לסיים את "הכיבוש", לחלק את ארץ ישראל ואת בירת ישראל ולסכן את קיומה של מדינת ישראל. הכל, כדמי חסות לפולש המוסלמי לתחומיה, רקונקיסטה נוסח המאה ה-21. גם סממנים אנטישמיים אינם חסרים במדיניות של צרפת ושל מדינות אחרות באירופה. ויש להדגיש: מדובר באנטישמיות מן הסוג הוותיק והמכוער, ולא בהתנגדות למדיניותה של ישראל.
רק אתמול ספגה צרפת מהלומה מידיו של הפולש המוסלמי לתחומיה, אשר היכה בלב בירתה. האם גם הפעם יקרא נשיאה של צרפת לחלק את
הארץ ואת בירתה במסגרת האיוולת של "פתרון" שתי המדינות ובמסגרת העלאת קורבנות למולך "השלום", או ש"פתרון" סופני כזה מיועד רק למדינת היהודים ולארצם?
מדד השלום לחודש דצמבר
רק אתמול פורסם (הוצנע?) מדד השלום (לחודש דצמבר 2014) של המכון הישראלי לדמוקרטיה ושל אוניברסיטת תל אביב. בין הממצאים שנכללו בו הייתה השאלה: מי מתאים ביותר לכהן כראש ה
ממשלה הבא? תשובת הנסקרים: 34% נתניהו, 18% הרצוג. כלומר, מספר הרואים את
בנימין נתניהו כאדם המתאים יותר לתפקיד כפול כמעט מתומכיו של הטוען לכתר, בוזי הרצוג. על-פי אותו מדד, אם יובאו בחשבון גם אחוזי התמיכה להם זכו
נפתלי בנט (10.5%) וציפורה לבני (6%) יסתבר שמועמדי הימין מקבלים ביחד כמעט כפליים: 44.5% תמיכה, בעוד שמועמדי השמאל (ולא מרכז-שמאל כפי שקוראת להם התקשורת המגויסת למענם) מקבלים 24% בלבד. ויש לזכור: הגופים שמאחורי סקר זה אינם מזוהים עם הימין, ונטייתם שמאלה גלויה לעין כל.
להחליף את המושל
בעקבות הצעתו של נתניהו לשנות את שיטת הממשל צייץ בוזי הרצוג ואמר שלא את הממשל צריך להחליף, אלא את המושל. החרה החזיק אחריו בטאון השמאל הקיצוני, שבמאמר מערכת (07.01.15), תחת הכותרת "הבעיה היא המושל", ביקר קשות את ראש הממשלה. על מה? על כך שאינו מטפל "באומץ" בבעיה הפלשתינית, כלומר בהקמת מדינה לאויב? האם לשם כך נבחר ראש ממשלה בישראל, אליבא דעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים? ושוב חוזר בטאון השמאל הקיצוני על שקר "הכיבוש" ומגדירו טרגדיה. הן בעיניהם של יקירי עיתון זה, ובראשם מכחיש השואה מרמאללה, הטרגדיה אינה "הכיבוש" אלא עצם הקמתה של מדינת ישראל, ולא לפני 48 שנים אלא לפני 67 שנים. זו "הנכבה" שלהם!
הארץ אף תקף את נתניהו על כך שהוא מנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, כאילו שיש לסכסוך פתרון כל עוד לא כוננה המדינה הפלשתינית במקומה הטבעי, בעבר הירדן המזרחי, במסגרת הפתרון היחיד האפשרי, אם בכלל: שתי מדינות, שני עמים, שתי גדות. עד אז אין מנוס מלנהל את הסכסוך, כחלופה לדרכם האובדנית של הצמד בוזילבני ותומכיהם. יש לזכור: הבעיה איננה ניהול הסכסוך, אלא נאום בר-אילן של נתניהו.
אתגר לראש ממשלת ישראל
תפקידו המרכזי של ראש ממשלת ישראל איננו עיסוק בבעיה הפלשתינית אלא קידום החזון הציוני, כלומר: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. על-רקע המתרחש בצרפת ובאירופה, נכון יעשה ראש ממשלת ישראל אם יציב לפניו ולפנינו אתגר: העלאת רבע מיליון יהודים מצרפת לישראל בחמש השנים הקרובות. הדבר חשוב ואפשרי. שאלו את הרצל.
תקיעת כף או סכין
אי-אפשר היה שלא להיזכר השבוע בקריקטורה ישנה שבה נישא
אהוד ברק כתינוק בזרועותיו של מנהיג אמריקני המשחק בו כמו בבובה. ככה נראה הרצוג בזרועותיה של לבני, המשתמשת בו לצרכיה, במסגרת שאפתנותה הכפייתית להגיע לתפקיד ראש הממשלה. המטרה מקדשת את האמצעים.
אי-אפשר היה שלא להיזכר השבוע בהגדרתו הקולעת של אהוד ברק את
ציפי לבני - גימנזיסטית - כאשר הזוג המוזר התראיין השבוע ב"מבט" בערוץ הראשון כמו שני גימנזיסטים בתחילת הרומן הילדותי שלהם, ולא כשני אנשים רציניים המציעים את עצמם לישיבה משותפת על כיסאו של ראש ממשלת ישראל. הגברת התגאתה בכך שהם לא חתמו על מסמך כלשהו, כי הם "אנשים ישרים", וכי מספיקה תקיעת כף ביניהם.
אנשים ישרים? תקיעת כף? ואולי תקיעת סכין. כדאי להרצוג שיחליף כמה מלים עם קורבנות קודמים של הגברת. למשל,
עמרם מצנע, שהעיד עליה השבוע בראיון ל
מעריב "שהיא לא סופרת אף אחד ממטר", אחרי שהשליכה אלוף בצה"ל ככלי אין חפץ בו (והוא איננו היחיד), אחרי שימוש חד-פעמי לצרכיה. מעניין כיצד תנהג אחרי שמפלגתו תדיח אותו אחרי הבחירות, לפי מיטב המסורת של המערך.
מה רך המערך
בוזי הרצוג מנסה בכל הזדמנות לצייץ את המלה "מהפך". למעשה הוא מעורר רחמים, והמלה נשמעת מפיו כ"מערך" ולא כ"מהפך". ואכן, למרות ניסיונו להגדיר את בריתו עם שותפתו הבכירה לבני כ"מחנה ציוני", אין לנגד עינינו אלא גלגול נוסף של המערך, גם אם המערך של פעם היה נחשב היום לימין. על כן אין פלא שהפריץ מרמאללה מתגייס אף הוא למען המערך.