"זה פרויקט בחברון הכפלת מערת המכפלה פלוס קניון, מטווח, היכל תרבות ופארק מים על שם הקדוש ברוך אבן זהב, ה' יקום דמו. עם מזרקה של מים אדומים...זה נחמד המים האלה, האדומים".
פנטזיה חולנית זו נמצאת בפרק מהסדרה "פולישוק", ששודר, פחות מ-12 שעות, לפני הטבח בבית הכנסת בשכונת הר נוף בירושלים. לכך אפשר להוסיף את הנ"צ שניתנו באחת מתוכניות התחקיר לבית הכנסת שבו מתפלל אביו של רוצח הנער מבית חנינא.
מאחר שחוסלו, ככל הנראה לעולם לא נדע אם הרוצחים, שהגיעו לבית כנסת בהר נוף, צפו בסדרה זו ואם אכן השפיעה עליהם., לא נותר אלא להצטרף לפזמון המתנגן כאן בכל נובמבר, בניצוחם של יתומי רבין ועשוקי המילקי - "מילים יכולות להרוג".
סמיכות מצמררת זו בין שידור הפרק מהסדרה "פולישוק" לטבח, מעלה את הצורך לבחון את המשיכה של אינטלקטואלים בישראל לטרור, כפי שבאה לידי ביטוי גם בפגישתו של
עמוס עוז עם מרוואן ברגותי בכלאו.
בספרה "מסדר המוות", שתרגומו לעברית יראה אור בהוצאת "מרכז אריאל לחקר ביטחון ותקשורת", טוענת המחברת, פרופ' אנה גייפמן, כי "הרשימה של אינטלקטואלים המעורבים באלימות באופן ישיר קצרה בהשוואה לעמיתיהם הרבים משמאל שמצדיקים טרוריסטים בעקיפין".
הסופר הרוסי הנודע אלכנסדר סולז'ניצין טען עוד בשנות ה-70' של המאה שעברה כי "המשטר הקומוניסטי במזרח יכול להתקיים ולהתרחב הודות לתמיכה הנלהבת שהוא מקבל ממספר רב של אינטלקטואלים מערביים, אשר חשים קרבה אליו ומסרבים לראות את פשעיו. מאחר שאינם יכולים להתעלם מפשעי משטר זה (שחנה ארנדט הגדירה אותם כטרור) לאורך זמן הם מנסים להצדיק מעשים אלו...האמפתיה שמגלים כלפיו האינטלקטואלים המערביים היא בדיוק הדבר שמקשה למערב לעמוד אל מול המשטר במזרח".
התרבות בישראל רצופה יצירות שניתן לראות בהן תמיכה בטרור ויכולות להתפרש כעידוד לפגיעה ורצח יהודים.
בהצגה "מאמי", מאת הלל מיטלפונקט
שהועלתה על הבמות בתיאטרון "צוותא" ב-1986, שהועלתה שוב ב-2012 בבית הספר הגבוה לאומניות הבמה "בית צבי", העלילה המרכזית היא אונס מלצרית יהודייה קשת יום שעובדת לפרנסתה המסעדה תל אביבית. וזהו שיר הנושא של ההצגה בביצועו של מאיר בנאי: " 'מאמי יא מאמי... לשבעה מדוכאים/ לשבעה פלשתינים./ עשרים שנות כיבוש,/ יותר לא נמתין,/... נגאל את פלשתין'." ב
מעריב נכתב כי "הקטע על מאמי המלצרית ואינוסה על-ידי שבעה ערבים בשם גאולת פלשתין, הוא מהחזקים בהצגה".
הצגה נוספת שהועלתה ב"קאמרי", ב-1997, היא "רצח" מאת חנוך לוין. וכך נכתב עליו ב
ידיעות אחרונות: "שלושה ימים לאחר הפיגוע הנורא בשוק מחנה יהודה בירושלים, העלה תיאטרון הקאמרי את בכורת 'רצח'.... בהצגה... רצח גורר רצח גורר רצח... ועל-פי חנוך לוין - כולנו אשמים, גם יהודים וגם ערבים...'לערבי במחזה יש סיבה לנקום. הרגו את הבן שלו, ואת זה ניתן להבין'... 'הרעיון הוא להתסיס'...".
בהקשר של המראות מבית הכנסת בהר נוף שהזכירו לרבים ימים אחרים, ניתן להוסיף כאן מה שנאמר על המחזה "רצח" לאחר שהוצג בגרמניה: "הנה, תמיד אמרו שאת חנוך לוין אי-אפשר לתרגם כי אנשים בחו"ל לא יבינו אותו - אבל בהקראה כאן בברלין, הטקסט עבר מצוין".
ואם כבר הפלגנו מעבר לים אפשר להזכיר כאן אינטלקטואל ידוע אשר הביע הזדהות עם הטרור, הלא הוא זאן פאול סארטר. בהקדמה לספר "מקוללים עלי אדמות" (הוצאת "בבל" 2006), מאת פרנץ' פאנון, שנכתב בעת המאבק האלג'ירי לעצמאות ולמענו, כותב סארטר כך: "קראו את פאנון: תבינו כי בתקופת חוסר האונים שלהם, הטירוף הרצחני הוא הלא-מודע הקולקטיבי של המיושבים". יש לזכור כי הדברים נכתבו בשנות ה-60' של המאה ה-20, בטרם נוסף הממד הדתי למאבק בין הערבים לאירופה. גם את מבצעי מעשי-הטבח בפריז כבר אי-אפשר לשאול אם קראו את פאנון.
ובאשר לפגישתו של עמוס עוז עם מרוואן ברגותי, מנסרת באוויר השאלה האם נפשה המיוסרת של חנה גונן, גיבורת "מיכאל שלי", יכולה סוף-סוף לנוח כשהפנטזיה שלה כי "הגיעה שעתם של התאומים להתגנב...לשחוט בסכין, מאחור" הפכה למציאות פעמיים תוך חודשיים.
