בארץ מנהג קצת מגונה, אך כנראה מאוד אנושי. אם אני צריך אותך, אני שם לב אליך. אחרת, פשוט ניתן להתעלם. כך נהוג ומקובל, גם אם לא נאה וודאי שלא ראוי. לפיכך קיים נוהל בכנסת, שכל פנייה צריכה להענות. נוצרה תעשיה שלמה של "מכתבי קבלה" ("קיבלנו את פניתך מתאריך כזה או כזה, והיא עתה בטיפול"). לפחות זהו צעד בכיוון הנכון, גם אם לרוב אין כל כוונה לפעול באותו נידון והמשכיות - אין.
בית העלמין הדרום ו"דרך השואה"
המקום האחרון שציפיתי שיטרח ויתקשר חזרה, כתגובה להודעה שהשארתי, הוא בית העלמין הדרום בגבול חולון - בת ים. בשעתו היה זה בית הקברות המרכזי של תל אביב-יפו.
והנה, לא עברה שעה קלה מאז שהשארתי הודעה, ומתקשר אלי נציג, אדם מכובד. לרגע התבלבלתי, שכן לא ציפיתי לשיחת החזר. שאלתי אם במקרה האדון יודע באיזה קווים של התחבורה הציבורית ניתן להגיע לבית הקברות. "אני מגיע מרחובות," אמרתי, והוא גם נתן לי את הכתובת המדויקת, וגם הסביר לי היכן להחליף
אוטובוסים בראשון (לציון).
בית הקברות כבר לא מקבל מתים "חדשים", אלא אם כן יש באמתחת הקרובים כעשרת אלפים דולר או יותר, כי אז ימצא מקום.
בכניסה, כמו בכל בית קברות אחר, מספר חברות למצבות. נראה שהעסקים פורחים ותעסוקה לא חסרה.
בביקור בבית העלמין נדהמתי בשנית. לא רק שהתייחסו לכל פונה אלמוני כאל אדם, והתקשרו בחזרה לענות לפניה, כי אם הם גם מסבירי פנים בשטח בית העלמין עצמו (זהו בית עלמין עצום ורחב ידים). אך מכל התרשמתי, שכן היה מי שעבר על הקברים, שורה שורה, וגרף את קופסאות הפח של נרות הנשמה ומיני זרים נבולים ושאר פסולת ואפילו גזם צמחים שהתפתחו יתר על המידה.
יוזמה מקומית ברוכה
רק אזור אחד בבית הקברות מוזנח וראוי לטיפול. לא הרחק מהחלקה הצבאית, בינה לבין השער שעל הכביש המהיר, "דרך השואה". משני צידי הדרך הסלולה מצבות של קהילות שלמות שנחרבו בשואה. זהו אחד המראות הקשים, המרשימים והנוגעים ללב שאני מכיר. קהילה אחר קהילה, והפסוקים מהתנ"ך (לדוגמה מספר יואל). אני עובר בתווך, ועוד לא הגעתי לסוף הדרך, וליבי (או שפתותי) רוטט ועיני דומעות. שבעים שנה מסוף אותה מלחמה ארורה, ויש המכחישים, ויש השוכחים ויש כאלו שבכלל לא יודעים.
שם באותה "דרך השואה" גם העיר השלישית בגודלה מפולין, משם שרד אבי. כך גם עיירות בליטא, משם שרדה אמי.
הגננים מן הסתם עדיין לא הגיעו ל"דרך השואה," ומן הראוי שיגיעו. או אולי תלמידים מבתי הספר הסמוכים, וכדאי לארגן שבאותו יום יוזמנו גם ניצולי שואה שעודם בחיים, יהיו אלו עובדים ואלו מספרים, אלו זוכרים ואלו לומדים.
נשיא המדינה בנאום ליום השואה באו"ם. לעיתים לא צריך להרחיק לכת, כי אם לזכור קודם כל מבית. וכל שצריך הוא לעצור בתחנת האוטובוסים המקומית, דרכך לקניון או לפגישה, לחוג או לבילוי.
ביקור בבוורלי הילס
לאחרונה פניתי ליועצו הבכיר של ראש העיר ירושלים לענייני תקשורת חו"ל. שאלתי האם ראש העיר יהיה מעוניין להתראיין לתוכנית בת חצי שעה על ירושלים ברשת תחנות רדיו נוצריות ברחבי ארה"ב בה לעיתונאית החוקרת והסופרת
נורמה זייגר ולי יש תוכנית "שיחה מעין לעין". הרעיון לגבי תוכנית מיוחדת לכבוד ירושלים עלה בתוכנית ששידרנו לפני חג המולד, וחשבנו גם נורמה וגם אני שראש העיר של העיר הקדושה בעולם יהווה שינוי מרענן ובעל ערך עצום למאזינינו הנוצרים.
אבי תמיד מזכיר לי שהעובדה ששלחתי אי-מייל, אין פרושה שהנמען אכן קיבל אותו. פעמים רבות האי-מייל הולך לאיבוד, או שהוא מועבר מסיבות אלו או אחרות לתא זבל (שכן השרת ממנו נשלח האי-מייל חשוד בספאם, לדוגמא).
לכן שלחתי את האי-מייל פעם שניה, וכיתבתי זוג פילנטרופים מבוורלי הילס שהם מהתומכים הגדולים של הקרן לירושלים (וכן של הקרן לישראל החדשה) אשר אירחו את ראש העיר בביתם. חשבתי שאולי אותו יועץ מאוד בכיר לתקשורת זרה יתרצה. תשובה לא קיבלתי עד עצם היום הזה, ורק הבוקר, בישראל, נראה לי שהבנתי מדוע.
העלבון, ייתכן, הוא עתיק יותר, ישן מיין ידידי.
ראש העיר ירושלים הוא אדם מאוד עשיר, ובתור ראש העיר החשובה ביותר בעולם, הוא גם אדם מאוד חשוב. בביקורו בבורלי הילס, ביקור שמטרתו הייתה איסוף כספים לקרן ירושלים, הוא גם הגיע, באי רצון בולט, לאירוע פומבי בטמפל עמנואל בבורלי הילס. היו שם כמה עשרות אנשים באולם צדדי (ואם זכרוני איננו מטעני, אפילו לא שלושים). להבדיל, כאשר ענת הופמן מגיעה ("נשות הכותל," גם היא נתמכת ביד מאוד רחבה על-ידי אותו זוג פילנטרופיים), האולם הראשי מלא מפה לאוזן במאות אנשים.
אך ראש העיר שהגיע בראש פמליה לא היה יודע לשים לב לזוטות כאלו. כל האירוע כולו היה ידי יציאת חובה כלפי המארחים (היא נשיאת המרכז היהודי הרפורמי החשוב ביותר בבורלי הילס) ותו לא. הוא הגיע באיחור, עזב מיד עם סיום המצגת ובזה עשה את שלו.
אני הצטערתי אז, עבור ירושלים, שהקהילה היהודית לא הגיעה בהמוניה לקבל את פני העומד בראשה, הדואג ומטפח, מטפל ומשמר.
התחנה המרכזית, ירושלים
בביקורי בארץ אני משתמש דרך קבע בתחבורה ציבורית, ובכוונה כך. כיון שלעיר הבירה אני נמשך כדבורה לפרח מלא צוף, הרי שבתחנה המרכזית בירושלים אני בן בית. כך גם בשדות תעופה ראשיים בעולם, דוגמאת ציריך, לונדון, סקיפול ואחרים. שם, בין טיסה לטיסה, אני נמצא בלאונג' (מועדון) זה או אחר, ובירושלים ניתן למצוא אותי בין דוכני הספרים. פעם אחת בכל שהות אני גם אוהב לתרום דם, על מיטות השדה בקומה העליונה.
פעם לא התאפקתי והייתי צריך להשתמש בשרותים הציבוריים. איני יודע מה יותר גרוע, "בול קליעה" במחנה צריפין או בקריה (שרותים שנשארו עוד מימי הבריטים) או השרותים בתחנה המרכזית בירושלים. לא ביקרתי בבתי סוהר, אך מביקור בבית המעצר בבוורלי הילס (כן, יש דבר כזה בתחנת המשטרה בעיר, ושם מקבלים מזרן וכרית, עם מצעים לבנים מעומלנים, שכן המשטח מבטון קר וקשה מדי), אני יודע שהשרותים שם אנושיים בהרבה מאלו בירושלים.
מדוע נזכרתי בכך? שכן עמדתי בתור לקופה, ועמדו לפני ואחורי אנשים רבים. זוג תיירים היה כמעט נואש: אם הם יקנו כרטיסים למחרת היום, ייתכן שהכרטיסים ילכו לאיבוד, שכן צפויה הייתה שביתה של אגד. הקופאי לא בדיוק דיבר אנגלית ושכח איך אומרים "שביתה". אחרי המתנה של כחצי שעה בתור, התיירים לארץ הקודש ודאי לא רצו לחזור על הניסיון פעם נוספת. בסופו של דבר הם הרימו ידים, ואני ניסיתי להסביר להם שחבל שיכעסו כל כך.
המקום הומה אדם. הוא לא נקי במיוחד והאוירה כולה אינה מלבבת. אנחנו אולי רגילים ומוכנים לסבול או להתעלם, אך מה חושב התייר שנקלע לתחנה המרכזית של ירושלים ברצון או שלא ברצון? איני רוצה אפילו להעלות על דעתי.
עבורי היה זה ניסיון מאלף. בחור צעיר ביקש שישמרו לו תור - הוא רץ להניח תפילין. הסתכלתי מהופנט. בחור שנראה "תל אביבי", "צפוני", עם מכנס שנופל עד חצי הטוסיק, ועם עגיל בתנוך האוזן, מניח תפילין ונראה שאפילו ידע את התפילות על בורין. מאוד התרשמתי.
בינתיים הגיע אדם דתי, התעלם לחלוטין מהאישה ההרה שעמדה אחרי והתייצב לצידי. "התור מאחור", אמרתי, והוא נעלב. הוא ממהר להגיע לאוטובוס של 2:30 (שלושה מאתנו ניסו להספיק לאוטובוסים שעזבו באותה השעה בדיוק), אך כנראה, צרכיו בוערים יותר מאלו שלנו. מיד הוא פתח במתקפה, במקום להתנצל בפני האישה ההרה: "אתה מבזה אותי!"
התור השני בינתיים לא זז, שכן המחשב הפסיק לפעול, והתור שלנו לא התקדם שכן הקופאי לא היה נרגש. יחכו כל אלו העומדים בתור.
אותן תמונות, אותה ההרגשה של לכלוך, הזנחה וחוסר איכפתיות. אני זוכר את המצגות הצבעוניות על דפים מבריקים שראש העיר הביא איתו במסעו לגיוס תרומות, ושם תמונות וגרפים, של מילארד פה ומילארד שם של כספי תרומות שמושקעים בירושלים הבירה.
רק לתחנה המרכזית איש לא שם לב. בניינים חדשים, גשרים אדירים, פסלים, מזרקות, ככרות, הכל למעט מקום כמו התחנה המרכזית.
אולי בגלל שכבוד ראש העיר לא משתמש בתחבורה ציבורית ולא נצרך אם כך להגיע לשם? או אולי בגלל שכשראש העיר כבר מגיע, הוא מוקף בפמליה של יועצים בכירים יותר ובכירים סתם כך, והוא כמו הסולטן מגיע לראות - אך לא באמת לראות - את נתיניו?
איני יודע. דבר אחד ברי לי: אם כבוד
ניר ברקת היה צריך להשתמש בשרותים הציבוריים בתשלום בתחנה המרכזית, היו סוגרים אותם בו במקום ומתחילים ללא דיחוי בשיפוצים ובהפיכתם למקום מודרני ומקבל פנים.
יש מי שיבטל את ההתעסקות בשרותים כלא חשובה. הרשו לי לפיכך לספר סיפור, עוד מתקופתו של אבי.
לפני עשרות שנים הגיע הקנין הבכיר של רשת מרקס אנד ספנסר האנגלית לארץ לקנות פרי הדר. הוא הגיע לבית האריזה הראשון, ביקש לדקה ללכת לשרותים, חזר ואמר: "בזה סיימנו את הביקור כאן." המארחים לא הבינו: "אבל לא ראינו את בית האריזה עדיין", הם מחאו, והוא בשלו, "ראיתי מספיק!"
לאחר שזה קרה בעצירה הבאה, הידיעה עברה כמו אש בשדה קוצים, ובן לילה ניקו, מירקו וצבעו את השרותים בבתי האריזה בהם הוא אמור היה לבקר.
נראה שיש דברים בארץ שלא השתנו.
לאחר אותה התנסות, מקרית לחלוטין, בשרותים של התחנה המרכזית, הקדשתי מאמר שלם לאותו ביקור. המאמר נשתכח לחלוטין ממני, ולמרות שהפכתי פעם אחר פעם בניסיון להבין מדוע ראש העיר ירושלים לא יטרח אפילו לענות (לא הוא עונה, אחת המזכירות של אחד היועצים בתשלום שולחת תשובה לקונית קצרה, בנוסח "קיבלנו את פניתך, אך לצערנו..."), לא קישרתי דבר בדבר.
עד שפתאום הבנתי שיש מי שזוכר. לטפל בשרותים ודאי לא טיפלו, ובאותה שיטה בדיוק גם יתעלמו מהזמנה להשתתף בתוכנית מיוחדת על ולכבוד ירושלים, בירתה הנצחית של ישראל, המקום בו הקב"ה שכן לשכון עם עמו, המקום בו שיחה לקב"ה היא שיחה מקומית, עיר עשויה לה יחדיו. עיר שמהומות דמים היו בה, עיר שה"מחנה הציוני" טוען שהיא דה-פקטו מחולקת. עיר שהנוצרים לא מבינים כלל וכלל את הגישה הרווחת של הישראלים כלפיה. חשוב לייצג גם את הצד שלנו, כך שהתמונה המעוותת שרואים בחו"ל תתוקן, ולו במעט.
עיר שחוברה לה יחדיו, כל זמן שאתה בר השפעה, איש חשוב, עשיר או מקושר.
אני עדיין מצפה להזמנה מראש העיר לביקור בתחנה המרכזית, לחנוכה מחדש של השרותים הציבוריים, לרווחת כל המשתתפים. אשמח להגיע ולטול חלק בטקס כה מרגש - שמראה שגם האנשים הפשוטים, הנצרכים לתחבורה ציבורית, או התיירים שכה חשובים למדינת ישראל - חשובים הם לא פחות מכל תוכנית, פעולה ופרויקט אחר.