ראשית אני רוצה להבהיר שלשכת עורכי הדין תומכת במינוי של השופטת חיות לנשיאת בית המשפט העליון. שני נציגי הלשכה יצביעו עבור השופטת חיות. לכן הדין הזה הוא לא דיון לגופה של השופטת חיות.
זו העמדה שלנו, ודווקא בהינתן שהשופטת חיות תהיה נשיאת בית המשפט העליון בשש השנים הקרובות, אני חושב שהשיח כאן צריך להיות פחות אמוציונלי, משום שאף אחד מאיתנו כאן לא יודע איפה הוא יהיה בעוד שש שנים, כאשר יצטרכו למנות את הנשיא הבא. אולי חלק מהדוברים שדיברו כאן בלהט יחשבו אחרת בעוד שש שנים.
אני רוצה לדבר מבחינת הזווית המקצועית שלנו, ציבור עורכי הדין, שהם חלק מבתי המשפט ומופיעים מול מערכת המשפט יום-יום ושעה-שעה ורואים את הדברים. תראו, יש לשיטה הזאת יתרונות, מנו אותם ואנחנו לא חולקים עליהם. אנחנו חושבים שצריך להשאיר את הנושא הזה פתוח להחלטתה של הוועדה, ויכול להיות שכשהוועדה תידרש לזה בעוד שש שנים, היא תרצה להמשיך את שיטת הסניוריטי.
אבל לבוא היום ולומר מראש שאנחנו יודעים ששופט שמתמנה עכשיו, בעוד 15, 17 או 20 שנים הוא יהיה השופט הבולט ביותר, המרשים ביותר, המשפטן המוערך ביותר, המנהל הטוב ביותר - אני לא חושב שזה רציני לומר את זה ואני לא חושב שבאמת יכול להיות ודאות לגבי נתונים כאלה.
מדברים פה על תחרות. אבל מי אמר שתחרות זה דבר רע. אני אומר את זה כחומר למחשבה. אני לא בטוח שתחרות זה דבר רע, ואם יש בכל זאת תחרות, אז כמו שנאמר קודם, זה אולי יוצר איזה פרק זמן מסוים של מתיחות, אבל אני לא רוצה לחשוב ואני לא חושב שמישהו כאן מניח ששופטים יטו פסיקה כדי למצוא חן בעיני פוליטיקאים שאולי יבחרו בהם. אני לא חושב שאנחנו נמצאים במקום הזה, ואוי ואבוי אם יבחרו לבית המשפט העליון שופטים שיטו פסיקה רק כדי למצוא חן בעיני חברי ועדה כאלה ואחרים. אז בואו נוריד את העניין הזה מהמשוואה; אנחנו צריכים לסמוך על השופטים שנבחרו לבית המשפט העליון ואנחנו צריכים לאפשר לכל אחד מהם לבוא ולשכנע את חברי הוועדה מדוע הוא המועמד הראוי לבית המשפט העליון.
מדברים בגנותם של הפוליטיקאים - ושוב, אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו גורם מקצועי - אבל המעורבות של פוליטיקאים בוועדה היא לא מעורבות רעה, בכלל לא. אנחנו רוצים מערכת שהשופטים בוחרים את עצמם לבד?
אנחנו עשינו סקירה ביחס למדינות העולם. בבריטניה שר המשפטים מאשר את מינוי השופטים שעליהם החליטה ועדת המינויים. הוא הסמכות המאשרת. בארצות הברית, שבכל דבר אנחנו מסתכלים עליה, הסנאט מאשר את המועמדים שהנשיא בוחר. אין שום קשר והשפעה לשופטים עצמם. ביפן כל מינוי לבית המשפט העליון מובא לאישור כלל הציבור בעת הבחירות הראשונות שנערכות לפרלמנט, לאחר שהמינוי מתבצע. בהולנד יש שני גופים ממליצים, בית המשפט העליון והפרלמנט, והממשלה בוחרת מתוך הרשימה את המועמד המועדף עליה. בשבדיה הגוף הממליץ הוא בתי המשפט והחוק קובע שמשרד המשפטים והשופטים יגבשו ביחד רשימת מועמדים שתובא להכרעת הממשלה. באוסטרליה שר המשפטים, לפני שהוא ממליץ על המועמדים בפני הממשלה, שהיא זו שממנה, מחויב להתייעץ עם שרי המשפטים של המדינות המרכיבות את אוסטרליה. באירלנד הממשלה חייבת להביא בחשבון את המלצותיה של המועצה המייעצת למינוי שופטים, אבל הסמכות היא שלה.
אני יכולה לתת לכם סקירה נוספת וארוכה, אבל המדינה היחידה בעולם שבה שיטת הסניוריטי היא שקובעת זו הודו. אז אני חושב שאפשר להסתכל על מה שקורה בעולם.
מיכל רוזין (מרצ): אבל אי-אפשר לנתק את זה משיטת הממשל ומעניין של חוקה.
אנחנו מדברים כאן על אקטיביזם שיפוטי ושמרנות שיפוטית וזה מסתובב ברקע, ופעם יש ממשלה שהיא בעד אקטיביזם ופעם ממשלה שמעדיפה שמרנות שיפוטית. שתי הגישות האלה לגיטימיות, זה בסדר גמור. גישה משפטית אקטיביסטית או גישה שמרנית - שתיהן לגיטימיות, ופעם יש גישה כזו שולטת ופעם אחרת שולטת ואנחנו לא צריכים להחליט מי יהיה נשיא בית המשפט העליון רק על-פי הגישה שאנחנו מעדיפים.
אני חושב שאם המחוקק רצה לתת חרות למועמד הוותיק ביותר, חזקה עליו, כפי שכולנו קוראים בפסקי הדין, שהוא היה קובע שהמועמד שיהיה נשיא בית המשפט העליון הוא המועמד בעל הוותק הרב ביותר. אבל הוא לא עשה זאת. ולבוא ולומר שהוועדה הופכת להיות סוג של חותמת גומי שצריכה למנות את המועמד הוותיק ביותר - אני לא חושב שזה דבר נכון.
למשל, עלתה הצעה שהוועדה תבחר מבין שלושת המועמדים הוותיקים ביותר. יש 15 שופטים בבית המשפט העליון, ייקחו את שלושת הוותיקים ביותר, כך שלפחות תהיה איזו מראית עין של בחירה, שהוועדה יכולה לשקול ולהחליט מי יהיה המועמד שייבחר לבית המשפט העליון כנשיא. אני לא אומר שזו השיטה הכי טובה, אבל לבוא ולהגיד שייפלו עלינו השמיים אם בפעם הבאה, בעוד שש שנים, הוועדה לבחירת שופטים תהיה חופשית להסתכל על 15 השופטים שיהיו אז בבית המשפט העליון ולהגיד "זה נראה לנו המועמד המתאים ביותר לשמש כנשיא בית המשפט העליון"? לא יקרה שום דבר לדמוקרטיה; אנחנו נישאר דמוקרטיה כפי שאנחנו היום, שיטת המשפט שלנו תהיה שיטת משפט מוצלחת, חזקה ומבוססת.
אף אחד מאיתנו לא יודע איפה הוא יהיה בעוד שש שנים. אפילו לא צריך לשנות את החוק, כי החוק היום אומר שהסמכות היא סמכות של הוועדה. פשוט צריך לתת לוועדה את היכולת להחליט מי יהיה נשיא בית המשפט העליון. המנגנון שעובד היום בבתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, של ועדת איתור, הוא מנגנון טוב, הוא מנגנון מצוין. בסופו של דבר המועמדים מובאים לשרת המשפטים ולנציגת בית המשפט העליון, שמכריעות ביניהם. אז כאן, בבית המשפט העליון, לא יכריעו רק השרה והנשיאה, אלא תכריע ועדה שלמה, שבאמת מייצגת את הציבורים בצורה הטובה ביותר. יש בה גם נציגות לרשות המחוקקת, גם לרשות המבצעת ולרשות השופטת וגם ללשכת עורכי הדין. הרכב הוועדה הוא הרכב נכון, הרכב מאוזן, והדיון הזה הוא דיון חשוב וטוב.
ואלה שטענו מדוע מתקיים הדיון הזה, שוגים. כי אם אף פעם לא נקיים דיון כזה, אז מתי נקיים דיון כזה? הנשיאה הבאה תהיה השופטת חיות, במשך שש השנים הקרובות, ואם עכשיו אנחנו נחשוב ונדבר על מה יהיה בעוד שש שנים, לדעתי זה הכי לגיטימי והכי מתבקש.
אני מאמין שמה שאנחנו עושים עכשיו, בסופו של דבר רק מחזק את מערכת המשפט ולא מחליש אותה.