התקשורת כבר אינה חופשית מפחד

חברי ועדות השופטים, חתני וכלות פרס סוקולוב ודוש, עיתונאים ועיתונאיות, קהל נכבד, שדרנית רדיו ידועה הותקפה, נדקרה בצווארה ונפצעה קשה. מנהל תחנת הרדיו שבה עובדת אותה שדרנית - תחנת רדיו עצמאית - הותקף גם הוא לפני זמן מה. עיתונאית שלישית שמכוניתה הוצתה היגרה לחו"ל. כל זה לא קרה בישראל - זה קרה וקורה ממש עכשיו ברוסיה של פוטין - ובשיחות עם כלי תקשורת זרים טוענים עיתונאים רוסיים שההתקפות הן תוצאה ישירה של האווירה הפוליטית במדינה - אווירה של הסתה מצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ממשלתיים התוקפים את העיתונות העצמאית המעטה הפועלת עדיין ברוסיה ומאשימים אותה בבגידה. ישראל עדיין לא שם - אבל ההתקפות האלימות החוזרות ונשנות בשנה האחרונה נגד התקשורת הישראלית - התקשורת בכלל, בלא פירוט של כלי תקשורת ספציפיים - מעוררות דאגה חמורה. העיתונות והתקשורת במדינת ישראל עדיין עיתונות ותקשורת חופשיות - אבל כבר היום הן אינן חופשיות מפחד. העיתונים ועיתונאים כבר מפחדים - וכתבים ועורכים מעידים על קיומה של צנזורה עצמית של סיפורים ראויים - שאינם מתפרסמים. המציאות המטרידה הזאת מחייבת התייצבות נחושה לצד העיתונות, על-ידי כל מי שמאמין בתפקידים החיוניים שיש לה בחברה דמוקרטית: חובתה לחשוף את השחיתות הפושה במקומותינו ומכרסמת באמות המוסר שלנו; חובתה להביע ביקורת נוקבת בכל מקום בו היא נדרשת; חובתה לסקר גם את הקולות המתנגדים לשלטון או לזרם המרכזי וכו'. מעמד זה - של הענקת פרס סוקולוב לעיתונות כתובה ואלקטרונית - הוא הזדמנות לחזור ולהצהיר על מחויבותה של העיר תל אביב-יפו - ביתם של רוב כלי התקשורת בארץ - לסייע לכם ולכן במילוי תפקידים אלו, ולהגן בכל כוחה על חופש העיתונות - כשם שכעיר תרבות היא רואה מחובתה להגן על חופש היצירה והביטוי בתחומי האמנות. אך ההגנה הטוטלית, שלה זכאית העיתונות הישראלית מפני מסע הדה-לגיטימציה שמנהלים נגדה גורמי השלטון בארץ - אין פירושה הגנה גם מביקורת מוצדקת על איכותה הלא פעם מאכזבת של העיתונות שלנו ועל ריבוי פגמיה. העולם התקשורתי של ימינו הוא עולם רועש ורדוד, שבו במקרים רבים המדיום עצמו מכשיל את העיתונאי - בקצב הקליפי השולט בו היום, קצב שבו הכל חייב להיות קצר ומהיר - כי "לקורא ולצופה אין סבלנות" ו"חייבים לעבור לפרסומות". אבל האמת - לא תמיד קצרה. ברוב הפעמים היא מורכבת - וכדי שהדיווח, או הניתוח יהיו מלאים - אי-אפשר להסתפק בשרטוט של כמה קווים, או בתמצית שבהכרח חוטאת לאמת. ארבעת חתני פרס סוקולוב לשנת 2017 מוכיחים שגם בעידן הקשה והמאתגר הזה אפשר לעשות עיתונות של איכות ושל תרבות, ברוחו של נחום סוקולוב, אבי העיתונות העברית המודרנית. יואל מרקוס לימד דורות של עיתונאים מהי פובליציסטיקה מעולה - דעתנית, עצמאית, שהופכת לעיתונות לוחמת ומשפיעה - במידע הבלעדי שהיא חוזרת ומספקת בכל טור ובכתיבה המשלבת תמצות וסגנון משובח. ד"ר רונן ברגמן מציג מופת של עיתונות חוקרת - עם שפע של חשיפות בלעדיות, בעיקר בתחום הרגיש כל כך אצלנו של הביטחון. ההתעקשות שלו להאיר את התחום הזה המאוהב באפלוליות אילץ אותו להתמודד לא פעם עם ניסיונות השתקה - שהוא עמד בהם באומץ. אומץ נאלץ להפגין גם איתי אנגל - עם דגש על אומץ פיזי כנדרש ממי שסוקר אזורי לחימה ומקומות שהכניסה אליהם לישראלים היא בגדר סכנת נפשות. אבל הפרס לא ניתן לאנגל על אומץ הלב אלא על איכות העיתונות שהוא הצליח לעשות בתנאים הבלתי אפשריים האלה. גם נדב אייל הביא אלינו לסלון את העולם הגדול. הטלוויזיה יוצרת לא פעם רושם מוטעה שהעולם הוא כפר קטן - אבל רק בזכות כתבות כמו אלה של אייל - הכפר הגלובלי הופך לממשות, כאשר התקריב שהציג אייל חשף את הפנים האנושיות של המשברים ההומניטריים שהיכרנו ככותרות בלבד. בצד פרס סוקולוב לעיתונות - אנחנו מעניקים הערב גם את פרס דוש ליוצרים המצטיינים בתחום הקריקטורה בכלל, והקריקטורה הפוליטית בפרט. באחד מקטעי ספרו "40", שבא לסכם 40 שנות מדינה - כתב דוש: "השאלה החשובה ביותר מופנית תמיד אל הראי: מי אנחנו? איך אנחנו נראים?" העיתונות במיטבה היא ראי של החברה. חברה המכבדת את עצמה מכבדת את הכלי השביר הזה - ומצער לראות שהיום רבים מבעלי הכוח רוצים לפגוע בראי הזה, כועסים על המראות הנשקפים ממנו. דוש יצר את שרוליק שהיה לא רק סמלה של מדינת ישראל ושל עמה במשך 40 שנה לפחות - הוא היה גם ביטויה החזותי החי, המתלבט, המתייסר - והאופטימי, בעת ובעונה אחת. דוש היה בעל חוש הומור נפלא - אך כל מה שפרסם, בציור ובמילים, היה תמיד רציני מאוד - מפני שעסק תמיד בדיני נפשות. נפשה של המדינה ונפשם של היהודים. גם הנימה של ערן וולקובסקי - חתן פרס דוש לשנת 2107 - ומטובי המאיירים והקריקטוריסטים שלנו היום - היא לרוב נימה רצינית, כי וולקובסקי הוא אמן מעורב ואיכפתי. אי-אפשר לקיים את הערב הזה מבלי להזכיר את איריס מור - מנהלת אגף התרבות והאמנויות שלנו - שנפטרה לפני ארבעה חודשים. עבור איריס, טקס הענקת פרס סוקולוב היה אירוע חשוב ומיוחד מאוד - שכן מעצם טבעו הוא מחבר בין שני העולמות שהיו כל חייה של איריס: עולם העיתונות - שבו צמחה והצטיינה והגיעה לבשלות מקצועית - ועולם התרבות שאותו סיקרה כעיתונאית ואח"כ גם פעלה בו כמנהלת האגף בעיריית תל אביב - יפו. איריס ראתה בטקס הזה - מפגן הוקרה לאיכות העיתונאית בארץ. אמירה תרבותית וחברתית של התייצבות לצד ה"טובים", במלחמה שהם נאלצים להלחם נגד הרדידות והבורות. במלחמה נגד הכוחות שמנסים להצר את חופש היצירה והביטוי - שהוא נשמת אפן של העיתונות והתרבות כאחת. ההגנה הקנאית על החופש הזה הייתה ב דנ"א של איריס והקול הצלול שלה יחד עם אישיותה האצילית והמיוחדת - חסרים לי היום מאד. יהי זכרה ברוך.