הערב אני מבקש להציג חמישה עקרונות שיהיו בסיס למשא-ומתן מיידי ותכליתי, שיסדיר את היחסים בין רָשוּיוֹת השלטון: העיקרון הראשון, המחייב והיסודי ביותר – כתנאי לכל - הוא החקיקה של "חוק יסוד: החקיקה" – אשר יסדיר את היחס לחוקים במדינת ישראל, הן לחוקים רגילים, והן לחוקי יסוד; ואת מערכת היחסים של הרשות המחוקקת עם זו השופטת; ויביא ליציבות חוקתית. לא עוד חוקי יסוד שצצים כפטריות אחרי הגשם; חוק יסוד ייכנס לספר החוקים ככזה רק לאחר שהכנסת הצביעה בעדו בהסכמה רחבה, ובתהליך שיכלול ארבע קריאות, בתנאים שיסוכמו בהדברות. לא תהיה ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד שיחוקקו באופן זה.
״חוק יסוד: החקיקה" יעגן גם את סמכותו של בית המשפט העליון להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקים שאינם חוקי יסוד, וזאת באמצעות הרכב ורוב שייקבעו בהסכמה. ומנגד, ב"חוק יסוד: החקיקה" תיקבע תכולת סמכותו של בית המחוקקים להתגבר על פסק דין שפסל חוק שהכנסת חוקקה, וזאת באמצעות רוב והליך שייקבעו בהידברות ובהסכמה.
עיקרון השני נוגע באופן ישיר לעומס השיפוטי. אזרחי ישראל משלמים היום מחיר כבד על הפער העצום בין מדינת ישראל לשאר מדינות העולם המתוקנות, בכל מה שקשור ליחס הכמותי בין שופטים לאזרחים. במדינות ה-OECD מספר השופטים למאה אלף איש גדול פי שלושה ממה שקיים בישראל. ממשלת ישראל, בתיאום עם נשיאת בית המשפט העליון, צריכה לפתור את האתגר העצום הזה, וליצור כבר בתקציב הקרוב רפורמה שתצמצם את הפער הזה על-ידי תוכנית רב שנתית.
העיקרון השלישי מתייחס לאמון בין מערכת המשפט לאזרחי ישראל. האמון הוא ערך בסיסי ביותר במערכת היחסים בין אזרח לכל רשות שלטונית. בישראל נפתחים מדי שנה למעלה משמונה מאות אלף הליכים משפטיים חדשים, והמערכת איננה עומדת בנטל. זה פוגע ביעילות, באיכות, ובאמון של האזרחים במערכת. אני קורא לשר המשפטים ולנשיאת בית המשפט העליון להביא יחדיו לתוכנית שתאושר בהחלטת ממשלה, במטרה לסייע למערכת המשפט בהתייעלות שתשים סוף לעינויי הדין ולסחבת הבלתי נסבלת, ובעיקר – תגביר את אמון הציבור. אנחנו חייבים את זה לאזרחי ישראל.
העיקרון הרביעי מבסס את אופן בחירת השופטים בישראל. אני מציע כאן היום, שהרכב הוועדה לבחירת שופטים ישונה לאלתר כך שישקף איזון ושוויון ראוי והגון בין הרשויות, ולא יאפשר רוב מובנה לאף אחת מהמערכות, הממשלתית והמשפטית כאחד. המנגנון לבחירת שופטים צריך להישען על הסכמה ושיתופי פעולה, ולא על סבבים בלתי נגמרים, של הכנעות מחד והטלות וטו מאידך. על-פי ההצעה – לכל אחת משלוש הרשויות יהיה ייצוג שווה בוועדה, בנוסף לנציגי ציבור שימונו בתיאום והסכמה, ואני מדגיש – תיאום והסכמה, בין שר המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון. בתוך נציגי הרשות המחוקקת יהיה נציג אופוזיציה, שייבחר על-ידי האופוזיציה. אופן בחירת נציגי הציבור, לרבות תנאי הסף שלהם וסוגיית ייצוג עורכי הדין בוועדה – יוסכם בהידברות בין הצדדים. כאמור, לאף אחת מהמערכות לא יהיה רוב מובנה.
העיקרון החמישי והאחרון עוסק בעילת הסבירות. אפשרות בלתי מוגבלת לשימוש בעילת הסבירות, עלולה להפוך לתשתית לכניסה בלתי מידתית של הרשות השופטת, לטריטוריה מובחנת ומיועדת של הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. יש מקום לשימוש בעילת הסבירות, שהיום מוגבלת ממילא למקרים של חוסר סבירות קיצוני, תוך תיחום והבחנה של דרג נבחר ודרג ממונה. בהכירי את עמדות הצדדים אני סבור שהם יכולים וצריכים ליצור הסכמה רחבה גם בנוגע לעילת הסבירות.