באתי לכאן היום לדבר על ביטחון, על מנהיגות ועל הקשר שביניהם. הביטחון הלאומי, גם בעשור השביעי לקיומה של מדינת ישראל, ממשיך לתפוס מקום מרכזי בסדר היום שלנו. להוותנו, לא שקטה הארץ, לא ארבעים שנה, לעיתים אפילו לא ארבעים יום. לא בחרנו לחיות על חרבנו, אך המציאות לא פטרה אותנו מן החובה, היונה לא שבה עם עלה של זית כי עוד לא קלו המים.
בחודש האחרון קיבלנו תזכורת ישירה, בוטה, של המציאות שבה אנחנו חיים. החמאס, השלוחה הקדמית והמיידית של מעגל טרור רחב המאיים על ישראל, ניסה שוב לזרוע בנו הרס והרג. הגבנו במבצע "עופרת יצוקה" בעקבותיו החמאס ספג מהלומה קשה וכואבת. ריסקנו חלק גדול מכוחו הצבאי, מהתשתית הלוגיסטית והארגונית. חמאס לא יהיה עוד מה שהיה, אך אין זה אומר שהוא או מישהו מגרורותיו לא מנסה להפגין את קיומו.
כמו אחרי כל מבצע, גם מוצלח מאוד כפי שהיה המבצע הזה, עוד יש פרפורים אחרונים ומאמץ אחרון של האויב לפגוע, להיות האחרון שיורה טיל, לנסות להפגין שהמהלומה הייתה פחות קשה ממה שהייתה באמת.
לא צריך להיבהל ולא צריך להתלהם. צריך לפעול בנחישות אך גם באחריות. יש צורך להגיב! אנחנו מגיבים. אם יהיה צורך בתגובה מוחצת יותר? האמינו לי, אנחנו יודעים לעשות את זה. אינני מציע לחמאס להתחכם איתנו. מה שהיה לא יהיה עוד. הגראד שנפל היום בתוככי אשקלון לא עובר ללא תגובה. צה"ל וכוחות הביטחון, ועם כל הצניעות, גם אנחנו, יודעים מה צריך לעשות. ובעודנו מדברים כאן, חיל האוויר פועל ברצועת עזה.
הבטחנו שקט לתושבי דרום הארץ? נקיים את הבטחתנו. פעולה אפקטיבית נגד הברחות? אנחנו מתקדמים גם בעניין הזה מול המצרים והתוצאות תהיינה טובות יותר מבעבר. מתקדמים מול המצרים ולא מול החמאס. שאף אחד לא ינסה להלך עלינו אימים ויטעה את הציבור. אנחנו לא מדברים עם החמאס, לא חותמים איתו דבר. החמאס לא בן שיח של ישראל.
מי שטומן ראשו בחול וחושב שהמצרים יקדמו נושאים קריטיים בלי שהם ידברו עם החמאס, מותר לו לטמון את ראשו אך אסור לו לזרות חול בעיני הציבור.
אני עובר ליעדים שהוגדרו למבצע - ישנה עוד מטרה אחת - חשובה, קדושה והיא לנגד עיניי כל הזמן - גלעד שליט! יש ברית כרותה בינינו לבין המשפחות והלוחמים: אם חלילה נפלו בשבי או נחטפו אנחנו אחראים לעשות כל מעשה ראוי ואפשרי כדי להביאם הביתה. אני אחראי ואינני מתחמק מן האחריות הזאת.
אני מודיע לכם שהמבצע והמגעים עם מצרים מגדילים את הסיכוי לשובו של גלעד שליט, אך עדיין לא מבטיחים אותם. אינני רוצה להשלות איש. בכל מקרה המחיר יהיה כבד, אני מוכן להתמודד איתו! מדיניות ביטחון אחראית משלבת נחישות צבאית ללא פשרות, עם בחינת כל האופציות האחרות, ובלבד שמשיגים את היעדים הדרושים.
בלחימה בעזה שב צה"ל לימיו הטובים ביותר. ראינו את המפקדים והלוחמים עושים את שידענו במלחמות המוצלחות ביותר: תכנון קפדני, אימונים ארוכים ויסודיים, ביצוע מופתי, ומעל לכל המפקדים שאומרים בקול צלול וברור - "אחרי", ולוחמים שביצעו את המשימה בדבקות, במסירות ובאמונה בצדקת הדרך.
הערך המוסף החשוב הוא לא רק מילוי המשימה אלא גם חידוש ההרתעה. כן, גם אם קשה לקבל, ואני מודיע לכם: לא נקבל את הירי בימים האחרונים. הירי הזה ייפסק. לטווח ארוך השגנו הרתעה. למי שהיה ספק, שוב אין ספק למה מסוגל צבא ההגנה לישראל. כבר הצדעתי אך הוא ראוי להצדעה נוספת - הרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי אני מצדיע לך שוב. לך רב אלוף גבי אשכנזי, אתה, ואיתך מפקד פיקוד הדרום, אלוף יואב גלנט, וכל מפקדי צה"ל ולוחמיו ראויים להצדעה של כולנו. ואני מלא הערכה ותודה לך - יובל דיסקין ראש השב"כ, לכם אנשי משרד הביטחון ולכל מי שנטל חלק במערכה הזאת.
כל זה קרה כשבצד הנחישות וההקרבה הייתה גם הקפדה על חיי אדם. הלב נשבר על כל מי שנפל, כל אחד הוא חלל גדול שאף פעם לא יתמלא בלב משפחתו, בלב כולנו. אבל נעשה מאמץ, בכל האחריות כדי למנוע אבידות. בסופו של דבר נהרגו במבצע עשרה מפקדים ולוחמים ושלושה אזרחים - גם זה חלק מהקפדנות שאפיינה את המבצע.
אני מזכיר את כל אלה כי יש אצלנו נטייה קלה מדי, לשכוח ולהתמכר לקובלנות ההווה. זה קרה רק לפני שבועיים וחצי אבל בקצב המהיר של חילופי כותרות ושיח משובש, כבר עכשיו צריך להזכיר - החמאס הוכה מכה אנושה, אפשר לסמוך עלינו שנדע לעשות זאת שוב אם יידרש. לא לשכוח, לא להשכיח, לא לשכתב: הייתה הצלחה ועכשיו אנחנו עושים מאמץ לא פשוט, אבל הכרחי לתרגם את ההצלחה הצבאית למציאות בשטח - וגם זה יקרה!
לחימה באופן בלתי נמנע לוותה גם בפגיעה באזרחים פלשתינים בעזה. לא רצינו לפגוע בהם, איננו נלחמים באזרחים עזתיים, אנחנו נלחמים בחמאס שלקח ילדים, נשים וגברים ברצועה כבני ערובה, כן, שילח לטילים ורקטות, וכמגן אנושי ציני.
צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ועשה כל מה שניתן ואפשרי במאות אלפי כרוזים, שיחות טלפונים והודעות בכל דרך כדי להרחיק את האוכלוסיה האזרחית ממוקד האש. לא נלמד מוסר לא ממדינות האזור, לא מספרד ולא מאף אחד. מי שמבקש לפגוע בנו ייפגע ולא יקבל חסינות.
השבועות האחרונים היו במידה רבה תמצית מרוכזת של מציאות חיינו ושל אופי המנהיגות הנדרש כאן. החמאס הוא רק שלוחה קדמית, אבל האיומים, הם רחבי-היקף ומסוכנים הרבה יותר מהחמאס, שפגיעתו רעה: הצנטריפוגות באירן ממשיכות להסתובב, סוריה עוד לא יצאה ממעגל האיומים, החיזבאללה מתחמש ומתכונן גם בעצם הימים האלה לנקום על חיסול מורנייה - והטרור שמאיים לפגוע, כרגיל, קודם כל בנו.
המציאות הזאת, דווקא המציאות הקשה דורשת אחריות ושיקול דעת. מול איומים וסכנות מול עוינות ותאוות רצח, קל להלהיט יצרים - נכבוש! נהרוס! ננתץ! נעלים את החמאס, נשמיד את כל אויבינו.
מנהיגות אמת משיגה ביטחון לא בדקלומים, לא בדיבורי סרק, לא בהתלהמות, אלא במדיניות תקיפה, עקבית ואחראית. הבנה אמיתית ועמוקה של המציאות לא מתמסרת בקלות לדרישות פופוליסטיות לכותרת ראשית כל יום או לשורה תחתונה כל ערב.
הנהגה אמיתית פוגעת פגיעה קשה באויב כשצריך, ובוחנת אופציות משלימות להביא לשקט.
מנהיגות אמיתית חייבת לטפח את ההרתעה של ישראל, ללא פשרות, לשקוד על בניין הכוח. אבל מטרת ההרתעה ובניין הכוח היא ניסיון לבנות עתיד טוב יותר לישראל ולאזרחיה, יש תקווה, אך רק מעמדה של כוח וביטחון עצמי. הסכנות סביבנו לא נעלמות ואסור להתעלם מהן.
מול אירן - יש להגיע להבנה אסטרטגית עם ארה"ב על מהות תוכנית הגרעין הצבאית באירן ולוודא שגם אם הם בוחרים לעת הזאת דרך דיפלומטית כדי להגיע לבלימתה. יש לקצוב את משך השיחות לזמן קצר ואחר כך סנקציות חריפות ונכונות לפעולה. אירן גרעינית היא סכנה לא רק לישראל אלא גם לאזור ולעולם כולו. זמן קצוב, סנקציות חריפות וכל האופציות על השולחן. מעבר לזה לא אומר דבר, הדיבור כאן כמו כנושאים רבים אחרים מזיק. מול סוריה, לבנון והפלשתינים יש להיות מוכנים לכל תרחיש, אך לא להתייאש מן הניסיון להגיע להסדרים מדיניים.
בתקופת בחירות כולם מנסים להבטיח, להבריק, לנסח מחדש תוכניות נוצצות. אני חוזר ומציע את מה שאני אומר כבר יותר מחצי שנה בתיאום עם הנשיא שמעון פרס: תוכנית ישראלית, ישראלית, להסדר אזורי כולל, בזיקה לתוכנית הסעודית שהוצגה כבר לפני שבע שנים.
לא כל פרט בתוכנית הסעודית מקובל עלינו אך היא יכולה להוות בסיס לשיח עם תוכנית ישראלית שתהיה מעטפת ראויה לשיחות עם הפלשתינים ועם הסורים. עידוד כלל אזורי של מדינות ערב המתונות יחד עם מנוף כלכלי ויחד עם מעורבות בינלאומית יקלו על הסדרים עם בני שיחנו.
אז, יש סיכוי שנשיג הסכמים מעמדה של כוח תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של ישראל. זה אפשרי, האמינו לי זה אפשרי. להכות חזק כשחייבים ולקדם את הסיכוי לשלום כשאפשר.
יהודה עמיחי כתב כבר לפני שנות דור: "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות". יש לנו גם כף יד פתוחה ואצבעות ונשתמש בהם באחריות ובשיקול דעת כשאנחנו בוחנים בכל רגע, בכל רגע אמת, מה ראוי לעשות.
מובן מאליו שאת כל התהליכים המדיניים יש לעשות בהבנה ובתיאום עם הממשל האמריקני החדש. כבר שמעתי כאלה שחוששים מממשל אובמה - לא אני. להיפך. אפשר להגיע להידברות מראש ולשת"פ אסטרטגי ואת זה צריך לעשות.
בסופו של דבר, הימין מוביל לבידוד בעולם ולמבוי סתום והשמאל הקיצוני שוגה בחלומות. מנהיגות אמיתית חייבת לקדם עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי את הפיתרון האפשרי היחיד: שתי מדינות לשני עמים. אין דרך אחרת אך יש להגיע אליה רק עם הקפדה על כל צורכי הביטחון שלנו.
בימי מבצע "עופרת יצוקה" לא רק החזית מילאה באופן מרשים את המשימה. גם העורף עמד בנחישות והחזיר לנו משהו שהספקנו לשכוח - גאווה לאומית. וגם זה חלק חשוב בביטחון הלאומי, זו הייתה שעתה היפה של ישראל.
ארץ ישראל הישנה והטובה הביאה רצון טוב, התנדבות וסולידריות שלפעמים כל כך חסרה לנו. חייבים למנף את כל אלה וגם למבחנים שעוד מחכים לנו בימי שיגרה. זה אפשרי, חייבים לעשות זאת. אין סיבה שאת המצוינות לא נתרגם לבניית עתיד טוב יותר בכל תחום מתחומי חיינו.
בן-גוריון דיבר עוד בראשית המאה הקודמת על עם סגולה, על חזון, על חברת מופת. זה היה נכון לא רק בשנות הארבעים והחמישים. זה נכון גם היום, במילניום השלישי. מדוע איננו יכולים יכולים להיות מופת בחינוך? בתרבות? במדע? בטכנולוגיה? בתעשיה? במציאות של חברה סולידרית?
הביטחון איננו רק צבאי - ביטחון הוא גם ביטחון כלכלי וביטחון חברתי, ביטחון אישי שמוביל למיגור משפחות הפשע וביטחון לחינוך המחזיר את ילדינו ואת מערכת החינוך שלנו אל הצמרת העולמית. ביטחון בכל תחום בחיינו. זה תפקידה של מנהיגות אמת. לדאוג לביטחון בכל תחום, לנטוע תקווה, ולעשות. לעשות! לא לדבר, לא לדקלם, לעשות!
ואומר לסיום רק זאת: דוד בן-גוריון, יצחק רבין, לוי אשכול, שאפילו גימגם פעם, לא הצטיינו בדברנותם. הם עשו. הם יצרו. מנהיגים מחויבים לדבר מעת לעת, להסביר, זה כנראה בלתי נמנע בכלל ובפרט בתקופת בחירות. אבל מוטב שכל דיבור יהיה מחובר למעשה. ואם מדברים, אז באחריות, בשיקול דעת, באמינות.
ולכן אסכם, באתי לכאן לדבר על ביטחון ועל מנהיגות. אני יוצא מכאן לעשות.