מכובדי,
סגר שר הביטחון;
שופטי בית המשפט העליון;
הרב הראשי לישראל ,הרב הראשי לצה"ל,
הלוחמים ובני המשפחה, משפחות שכולות יקרות.
במובנים רבים, דברי ימיה של מדינת ישראל - הצעירה עדיין - נחלקים לפרק הזמן שלפני מלחמת ששת הימים, ולתקופה שאחריה. במשך תשע-עשרה השנים הראשונות לקיומה, סימלו הר הגבורה והזיכרון הלאומי, הר הרצל, ועמו ההר השכן - יד ושם, את האתוס הלאומי שעליו הושתתה המדינה הצעירה: שואה ותקומה; גלות ותשועה. כאן נטמנו גדולי האומה וסמליה של התנועה הציונית. כאן נטמנו גיבורי החיל, חללי צה"ל וכוחות הביטחון, לאמור: "הנה, כך נראית עצמאותנו, וזה מחירה בדם". אבל, לפני ארבעים ושתיים שנים, נוסף, באחת, הממד הנוסף, העמוק יותר, לסמליות זו. בירושלים שחוברה לה יחדיו בדם בניכם, אבותיכם, אחיכם, בני-זוגכם וחבריכם, שבנו והתחברנו אל הר הקדומים, הר המוריה; אל מקום המקדש, אל הכותל המערבי, אל ערש האומה, אל הראשית.
התחברות זו, יצרה גם משולש סמלי, של שלושה הרים: הר המוריה, הר הרצל, והר הזיכרון "יד ושם". משולש, שכל אחד מקדקודיו נטוע בעולם אחר. ושלושתם יחד, מאז מלחמת ששת הימים, יוצרים שלמות אחת. בין קדקודיו של המשולש הירושלמי הזה מהדהדים הקולות וחולפים המראות. אין לנו אלא להטות אוזן, אל האבנים; אל הגאיות; אל ההרים שסביב לה, לירושלים; הרי הם שנוצרים בקרבם את העדות והקולות, המלווים אותנו מאז היינו לעם.
בין ההרים הללו מהדהדת עדיין קריאתו של המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער"; המתערבבת בזעקותיהם של הפצועים, בקרב, על הגשר, בגת שמנים. בין הגאיות רועמים עדיין, קולן של הלהבות המכלות את ההיכל; קולם של הנצורים הנמלטים מחרב קלגסי טיטוס; ואלו נבלעים בקול מנועיהם של הזחל"מים של צה"ל, השואגים במעלה הדרך אל שער האריות.
משפחות יקרות, אנו עומדים כאן, בחלקת גיבורי צבא ההגנה לישראל, וכל הקולות והמראות מתנקזים לכאן, אל שורות האבן הדוממות, אל הגיבורים שעשו את ההיסטוריה. אל החבר'ה שהשארנו מאחור, בגבעת התחמושת, בארמון הנציב. באוגוסטה ויקטוריה.
הבא לכאן, לספוד לגיבורים ולבכותם; העומד על ההר, בין המצבות, בין שמות האבות, הבנים, הבעלים והאחים, צריך רק לשאת את עיניו אל ההרים סביב, אל המטרופולין הירושלמי הגדול, כדי לראות בעיניו את גאולתה של האומה שבשירותה נפלו ולמענה מסרו את נפשם. ועל כל הקולות, גוברת ללא ספק, הקריאה הנרגשת ברשת הקשר "הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!", המרטיטה את הלבבות עד היום.
והמשקיף מכאן אל ירושלים, העיר שבדמיהם ובגבורתם חוברה לה יחדיו, צריך רק להשפיל את מבטו אל הקברים, כדי לראות בעיניו את מחירן הנורא של התקומה והתשועה הגדולה; את המחיר ששילמנו במלחמת ששת הימים, ואשר אנו ממשיכים לשלם, גם היום, כדי שנזכה לחיות כאן כבני חורין.
דורות על דורות מאז גלינו מעירנו, אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, ואנו מייחלים להתנחם בבניינה.
משפחות יקרות, בזכות מסירות הנפש של יקיריכם, אנו זוכים לראות את התגשמות נבואות הנחמה, את שיבת ציון ובניינה.
תהא זו נחמתנו, תהא זו נחמתכם.