משפחת רבין היקרה,
אדוני ראש הממשלה,
מכובדי יושב-ראש הכנסת,
גברתי נשיאת בית המשפט העליון,
הרב הראשי לישראל,
שרים,
גברתי יושבת-ראש האופוזיציה,
זקן הסגל הדיפלומטי,
הרמטכ"ל, המפכ"ל,
חברי כנסת,
גבירותיי ורבותיי,
נרצחת והורשת. נרצחת על-ידי בן בליעל שהתכוון לרצוח רוּחוֹ של עם. הורשת רוח חדשה לעם. תרומתך,
יצחק, הייתה תרומה של איש נדיר בעַמו – לעַמו, בשפל המצוקה, ובפסגת התקווה.
הייתה לך תכונת מנהיגות שכה נדרשת ממי שמוליך עַם: לא להביט אחורה בזעם. לצפות קדימה באמונה. זכיתַ באמון העם. אמון החוצה קווים. אמון המדלג על מחיצות. אמון החוצה גבולות. אמון המגשר בין דורות. באישיותך חברו יחד הביישנות והבוטות. שנינות דבריך וחריפות שִׂכְלך השלימו זו את זו. חזונך היה מקיף. עדיפויותיך מפורטות.
יצחק ידע את עונות השנה – הרי הוא אהב לצלם אותן. אבל לדָבֶּר הוא העדיף בלשון חורפית, ללא קישוטי אביב. הוא היה רגיש בביתו ונחוש בצאתו. יצחק ידע שהצלחות וניצחונות אינם מנדבים את עצמם. וכדי להשיגם, צריך לצאת ולפגוש את הדילמות פָּנִים אל פָּנִים. לעמול קשה. ליטול סיכונים כשצריך. לא להתעלם ולא להתחמק.
הוא עשה גם שגיאות, ולא ניסה לטאטא אותן מתחת לשטיח. הוא העדיף להצטער ולתקן, במקום להתחרט ולהתגונן. הוא לא המתיק מצבים. הוא ידע שהעימות כרוך בסכנות כבדות. יצחק האמין שמצב הביטחון הוא כמצב האומה. אי-אפשר להכריע צבאית ללא בדיקת הסך-הכל הלאומי. החל ממצב האספקה של מזון ונשק, רמת המוראל של החייל, האמון של העם והעוצמה הפנימית שלנו. וכמובן היחסים עם ממשלות אחרות בעולם, ובראש ובראשונה ארצות הברית.
יצחק ידע שבישראל מנהיג חייב לעמוד בשני מבחנים: מבחן התקפה ביטחונית ומבחן הכרעה לאומית. ושניהם בדרך דמוקרטית. כמפקד חטיבת הראל, הוא התנסָה במחסור בנשק ובכוח אדם. המחיר היה גבוה וכואב. כרמטכ"ל, הוא התנסָה בשיא הכוח – במלחמת ששת הימים. וידע שצריך להיות שקול בפתיחתה ומפוכח בסופה. המלחמה נפתחה בלבטים. והסתיימה בניצחון ובריסון. כפי שבא לידי ביטוי בנאומו בהר הצופים.
עבדנו יחד כשלושה עשורים. משנבחר לראש ממשלה, יצאנו לפגוש את חוסיין,
מלך ירדן. הפגישה הייתה חשאית על שפת ים סוף. יצחק שהיה ראש ממשלה, יגאל אלון שהיה שר חוץ, ואנוכי שר ביטחון. הסכמנו להציע למלך שלוש אפשרויות: שיפור יחסי הממלכה ההאשמית עם ישראל, תוכנית אלון ותוכנית שקראה לשותפות ישראלית-ירדנית הנושאת באחריות לגדה. יחסים אלו הובילו למה שנודע לימים כהסכם לונדון. הסכם זה נדחה, אם כי רבים מצטערים על כך. משבוטל ההסכם, הועמדנו בפני ברירה: להישאר ללא פרטנר, ללא משא-ומתן, ללא סיכוי לשלום. כאשר העול הכספי, המנהלתי והחברתי של השטחים ייפול על כתפיה הרזות והצרות של ישראל.
משהסתיימה האופציה הירדנית נותרה רק הכתובת הפלשתינית. וברור שבכתובת הזו היה עדיף לבוא בדברים עם מי שנקרא היום פת"ח, על פני מי שנקרא היום חמאס. ידענו שיהיו קשיים. אבל יצאנו לדרך. לא כל מה שרצינו - השגנו. ממילא אי-אפשר להשיג במשא-ומתן את כל הרצוי לנו. הכתובת שנוצרה אז, קיימת גם היום ועימה אנו מנהלים משא-ומתן לשלום.
העולם שינה יחסו לישראל. גם אם לא הייתה הפסקת טרור מוחלטת כפי שהתחייבו - נותרה האפשרות להמשך המשא-ומתן בגבולות שונים מאלה של החלטת האו"ם. נציגויות ישראליות נפתחו בשש בירות ערביות. ושתי נציגויות ערביות נפתחו בישראל. זה לא היה הסכם מושלם, אבל הוא גם איפשר לנו להגיע להסכם השלום עם ירדן. יצרנו מצב שבו לחיצת יד עדיפה על לחיצה על ההדק. להשלמת התמונה יש להוסיף את "סדר העדיפויות" החדש של ממשלת רבין שכללה: הקצבה חסרת תקדים לחינוך. השקעה מאסיבית בתשתיות. שינוי עמוק ביחסים עם אזרחינו הערבים. זו תמצית מורשתו. לפתוח גם בתנאים קשים משא-ומתן. גם אם הוא חלקי. לא להרפות במאמצי השלום גם במצבים קשים. במלחמה – להיות קשוח כברזל. בשלום – להיות יצירתי כראוי. בהשתפרות המצב - לא להיתפס לשביעות רצון עצמית. לפעול כדי שניצחון צבאי יהיה להישג מדיני. בשעת משא-ומתן, גם אם היריב אינו מקבל דעתך, אין לומר נואש. הרי משא-ומתן נועד לשנות דעוֹת. מבלי להיבהל מקיומן. במלחמה כמו בשלום, יכולְתֵנו נובעת מהפְּנִים.
ותרשו לי הן כנשיא והן כרעו של יצחק, לומר בגילוי לב - יש בתוכנו חילוקי דעות. אינני מתעלם מהם. אבל אני פונה לכולנו להתמודד עם חילוקי הדעות הללו בדרך דמוקרטית כדי ליצור אפשרות למען שלום. אין הכרח שהשלום יפלג. ישנה אפשרות שהשלום יאחד את העם.
מעולם לא נתפסתי לייאוש או למרה שחורה. המציאות הוכיחה שזה היה נכון. גם היום, אינני מזלזל בקשיים הניצבים בפני כולנו, אך אין זו סיבה להרפות מאמץ. אני משוכנע שהעם כולו רוצה שלום. אני משוכנע שההכרעה למען השלום אפשרית. לא נשכח שנרצחת ולא נשכח את אשר הורשת.
לאה צעדה לימינו בכל המצבים ובכל ליבה. יהי זכרם של לאה ו
יצחק רבין ברוך.
