נגדע ידם של אלו המבקשים את נפשנו

"בני המשפחות השכולות היקרים, אורחים נכבדים, "'ואז התחילו להופיע המודעות השחורות בחדר האוכל. רכב עם קצינים מבוגרים במדי א' היה מגיע למזכירות, לוקח משם את אימא שלי שהייתה מזכירה ואת ד"ר קרש הרופא, ונוסעים ביחד למשפחות. ממרכזיית הטלפון הצמודה למזכירות ראינו אותם באים ונוסעים, ובערב היינו הולכים לחדר האוכל לראות במי מדובר. הכרנו את כולם, למדנו אצלם, עבדנו אצלם, האימהות והנשים שלהם היו מטפלות ומורות שלנו, האחים והבנים שלהם היו במחזורים שמתחתינו ומעלינו'. "כך מתאר אלוף משנה במילואים דורון מיינרט מקיבוץ בית השיטה את זיכרונות השכול הראשונים שלו. השנה הייתה 1973, ומיינרט, בן 13 בסך הכול, לפתע הבין. העולם שבו חי, המציאות שאותה הכיר, הביחד הזה שהוא חלק בלתי נפרד מחייו של כל אחד מאיתנו כאן - לפתע התערער והתפרק. צעירים וצעירות במיטב שנותיהם, חיים כל כך ומחייכים כל כך, שזה עתה פסעו בשבילי הקיבוץ, כל העולם לפניהם ותוכניותיהם רק מתחילות לקרום עור וגידים, היו ואינם עוד. "בלתי אפשרי להבין את מכאובי השכול. את צער הפרידה וייסורי הגעגועים, שרק גוברים ככל שהזמן חולף. קשה לעכל את תחושת ההחמצה, את הזיכרונות שאינם מרפים, את בת הקול אשר ממשיכה ללוות אתכם בכל אשר תפנו. את הידיעה המצמיתה שכל מה שהתרחש אחרי הדפיקה הנוראה בדלת כבר לא ישוב לקדמותו. שלושת אלפים וחמישים בנים ובנות שכלה התנועה הקיבוצית. שלושת אלפים וחמישים צעירים וצעירות שהיו חלק ממשהו גדול, מיוחד מאין כמותו, של ערכים והתיישבות וחינוך ותרומה שאי-אפשר לתאר במילים למען מדינת ישראל, פריחתה ושגשוגה. שלושת אלפים וחמישים חיילים וחיילות, שלצד חלק מהם לחמתי, שרבים מתוכם היו רעיי, מפקדיי ופקודיי אשר צעדו עימי באימונים, במלחמות ובפעילות המבצעית, ולדאבון הלב לא שבו. שלושת אלפים וחמישים בני ובנות קיבוצים אשר גילמו את כל הטוב והנאצל שבחיינו, תבנית נוף מולדתם ובית הוריהם. 'כל בן לאימו, כל אב לילדיו, כל אוהב לאוהביו - מלוא כל הארץ', כתב ס. יזהר. "משפחות יקרות, אורחים נכבדים, 66 שנים חלפו מאז הקמתה של מדינת ישראל. 66 שנים במהלכן הצליחה ישראל להתפתח ולשגשג ולהפוך דגם לחיקוי ברחבי העולם כולו. להמשיך בבניית הבית הלאומי היהודי למרות הקשיים ועל-אף האתגרים, וכשהכאב מלווה אותנו לכל פינה. 66 שנים בהן הפכנו למובילים עולמיים במגוון רחב של תחומים - בכלכלה, בתעשיה, בביטחון, בתרבות, בחינוך, במדע, ברפואה וגם בחקלאות, שאנחנו בני ובנות הקיבוצים, לצד חברינו בני ובנות המושבים, ידענו להביא לרמות פריחה וקידמה מהמובילות בעולם. 66 שנים בהן הקיבוצים היו לאבן יסוד בקיומה של האומה, ולבניה ובנותיה להוביל לא רק בתרומה לביצור ביטחונה של מדינת ישראל בצה"ל, ובגופי הביטחון האחרים, אלא בכל פינה, לאורכה ולרוחבה של הארץ. "אך לצד ההצלחות הכבירות והגאווה העצומה, טרם הגענו אל המנוחה והנחלה. גם היום, 66 שנים אחרי, מבקשים דורשי רעתנו לפגוע בנו, ואינם מכירים בזכותנו לבית לאומי יהודי באיזשהו גבול. אחרי שנואשו מהניסיון לנצח את מדינת ישראל בקרבות של צבא מול צבא - בשל כוחו העצום של צה"ל ובזכות מי ששמם חקוק בשערי ליבנו - הם ממשיכים בדרכם הנלוזה באמצעות טילים ורקטות, טרור ודה-לגיטימציה, פיתוח נשק גרעיני וניסיון לפגוע ביהודים וישראלים כאן וברחבי העולם. "אנו לא נירתע: נמשיך לשאוף לשלום בכל מאודנו, אך נגדע ידם של אלו המבקשים את נפשנו. נמשיך לחנך את בנינו ובנותינו כי משאת נפשנו היא שלום וחיים שלווים לצד שכנינו, אך נתמודד באומץ ובמסירות עם כל אתגר הניצב בפנינו. נצליח במשימותינו אם נפגין נחישות, אחדות ועמידה איתנה. "משפחות יקרות, אורחים נכבדים, 'בית העלמין הוא המשכו של הקיבוץ, בשר מבשרו ועצם מעצמותיו', נכתב בעבר, ואכן, כשאנו פוסעים בשבילים הדוממים ובין המצבות הקפואות, בין העצים הירוקים והשמש אשר מבצבצת, מטילה קרן אור על לחיים אדומות ועיניים דומעות, אנו נושאים עימנו את הערכים אשר ספגנו. "השנים חולפות והחיים משתנים, וגם ההוויה הקיבוצית לובשת ופושטת צורה, מסגלת עצמה לעידן חדש, אך הבסיס נותר אותו בסיס, ואותו אנו מחויבים לשמר. עלינו להקפיד ולהמשיך להעבירו מדור לדור. לשמור על ערכי מוסר נעלים. להגן ולחמול על אזרחינו החלשים, להילחם בחורמה בגזענות, באלימות ובשנאת הזרים, לעקור מהשורש את הטרור המכונה בטעות 'תג מחיר' ולחתור לשוויון זכויות מלא למיעוטים, לנשים וכל מי שהוא אחר. "רק כך נוכל להמשיך לפרוח ולשגשג. רק כך נוכל להמשיך לגדל כאן דורות של בנים ובנות אשר ימשיכו את הפלא הייחודי הזה שבנו אבות המדינה. רק כך נוכל להיות ראויים לכן - אתן, משפחות יקרות, אשר מלמדות אותנו עוצמה מהי: יכולת העמידה שאתן מפגינות והחזרה לחיי יצירה ועשייה על-אף הקושי הכבד והחלל העצום, הם עבור כולנו שיא הגבורה, אות ומופת לכולנו".