לעולם לא מלחמת אחים

לוחמים יקרים, אחים יקרים, גיבורי מערכות תקומת ישראל, לוחמי האצ"ל, מכובדיי כולם. ביממות הקשות האחרונות לב כולנו נמצא עם הבנים, אייל, גיל-עד ונפתלי, ועם משפחותיהם הממתינות לשובם. קשה לתאר את האכזריות והפחדנות של אלה החוטפים נערים צעירים העושים את דרכם לביתם. מערכת הביטחון עושה את המרב על-מנת להחזיר את הבנים הביתה. יחד עם העם בישראל כולו, אנחנו נושאים תפילה לשובם במהרה לביתם בשלום. --- מכובדיי. בפקודה סודית, של אגף מבצעים במטה הכללי, מה- 22 ביוני 1948, נקבעה המשימה, ואני מצטט: "להביא את האויב הנמצא באונייה החונה ליד תל אביב - אסדת הפלישה, לידי כניעה ללא תנאי, בכל האמצעים ובכל השיטות אשר יעמדו לרשותך. תפקידך לרכז את הכוחות, ולהיות מוכן להתחלת הפעולה ופתיחת האש לפי פקודתי ובהתאם להוראות של ממשלת ישראל." כך נכתב. מי שרוצה להבין, את הקלות הבלתי נסבלת שבה גם אחים יכולים להפוך לאויבים- יכול להבין זאת היטב מדברי הפקודה הזאת. המילים בהן בחרו מנסחי הפקודה הזאת, הן שהכשירו וסללו את הדרך, לנורא מכל. עבורם, אלטלנה לא הייתה אונייה שמטרתה לעזור למאמץ הלאומי; היא הייתה אוניה של האויב, "אסדת פלישה". הכניעה הייתה חייבת להיעשות ללא תנאי; ההידברות נאסרה עוד טרם התחילה; וכל האמצעים והשיטות, היו כשרים, במאמץ למיגור האויב. אלטלנה ואנשיה, לא זכו לרגע אחד של חסד. גזר דינם נחרץ, עוד בטרם פרקו את נשקם, בטרם זכו להגן על עצמם. התותח המקולל שחורר את אלטלנה, חורר את נשמתו של מנחם בגין, והותיר את נשמת חייליו פצועה, כלואה בקריאה לנקם. מול עיניהם של מנסחי הפקודה, העומדים על היבשה, לא ניצבו אחים: מול עיניהם ניצבו אויבים. ולמרות כל זאת, בגין, שעמד מן העבר האחר, על סיפון האוניה הבוערת, לא ראה מולו אויבים- הוא ראה אחים. הוא ידע שעם אחים - לא נלחמים. מנחם בגין לא קידש את כל האמצעים להשגת מטרותיו: הוא ידע שיש אמצעים כשרים, ושיש אחרים, שירסקו אותנו מבפנים. הוא ידע להתייצב מול חייליו, ולתת להם את הפקודה שמצביא שונא יותר מכל: להניח את נשקם. ברגעי האימה האלה, תחת האש, עיצב בגין את הלקח ההיסטורי המהדהד של אלטלנה, הרלוונטי לימינו כפי שהיה בתש"ח, "לעולם לא מלחמת אחים". --- מכובדיי. כנער צעיר, נשבעתי לעצמי, שאלך ללמוד משפטים כדי שאוכל להעמיד את מטביעי אלטלנה לדין. עם השנים בגרתי להבין, שהלקח החשוב ביותר מאלטלנה, היה דווקא באותה קריאה של בגין, באותן ארבע מילים: "לעולם לא מלחמת אחים". עם השנים למדתי שאמנם, על אלטלנה צריך להמשיך ולהתווכח, להיאבק על חקר האמת בלי להתנצל. אך מעל לכל למדתי, שחייב להיות קו אדום בין מלחמה - למחלוקת. בין להט הוויכוח - לאש הקרב. לא המחלוקת צריכה להפחיד אותנו, קשה ונוקבת ככל שתהיה. אלא האש, צריכה להפחיד אותנו. האש, של אלה שלא מהססים לשבור את הכלים; אש השנאה, שאינה מבחינה בין אח לאויב. האש הזאת מערערת את היסודות עליהם אנו חיים, מחבלת ביכולת שלנו להתאחד נוכח האתגרים שנכונו לנו, ועוד נכונו לנו רבים, וסופה לזרוע הרס בבית, פנימה. ---- יקיריי. שנה אחר שנה אני מתייצב כאן, ביום הזה, כאיש המחנה הלאומי, כאיש של מפלגה. השנה, אני מגיע לכאן לראשונה, כנשיאה הנבחר של מדינת ישראל. כאיש העם, כאיש של כולם. העובדה שאני, בן לח' הקדמון, עומד כאן כנשיאה הנבחר של מדינת ישראל, מלמדת יותר מכל על לקחו המהדהד של הקריאה ההיא של בגין, לא עוד מלחמת אחים. לא בסכינים, חרבות, הלשנות, חדרים אפלים וירי תותחים, תיבנה הריבונות היהודית והדמוקרטית המתחדשת. רק באורו המחטא של הוויכוח הנוקב בינינו, בין אחים ואזרחים, אפשר לבנות חברה צודקת. חברה, שהאחריות והחרות- הם נר לרגליה. ברוכים תהיו.