מלחמות וקרבות ביבי בתוכן השיווקי

טורו של יוסי ורטר בהארץ עוסק בהצעת החוק נגד תוכן שיווקי, שהגה ח"כ מיקי רוזנטל מן המחנה ‏הציוני. הצעת החוק הזו אינה מבקשת לבטל תוכן שיווקי, היא רק מבקשת שיקראו לילד בשמו, ושהציבור ‏שקורא (ידיעות אחרונות, בעיקר, שם עיקר התוכן השיווקי), ידע שבמוצר שהוא קורא יש הרבה גלוטן, ‏סוכר ושומן רווי (כלומר תוכן שיווקי, ולא תוכן עיתונאי). אז מסתבר, לפי ורטר, כי המתנגדים העיקרים להצעת החוק הראויה הזו, הם אנשי "הבית היהודי" - איילת ‏שקד ונפתלי בנט, ודווקא התומך העיקרי אינו אחר מאשר ביבי (בנימין נתניהו) שמצא דרך שבה יוכל ‏החינמון מטעמו לגבור על המתחרים. ורטר כותב:‏ ‏ "החוק של מיקי רוזנטל הוא כל מה שנתניהו יכול לאחל לעצמו ולמייסד ומממן שופר התעמולה המסור שלו, ‏איל ההימורים שלדון אדלסון. החינמון ישראל היום מתגאה בכך שהוא אינו עושה שימוש בתוכן ‏השיווקי. טוב, זה כמו שוורן באפט ישוויץ בזה שהוא אינו הולך אחת לחודש לסניף הדואר המקומי לפדות ‏את קצבת הביטוח הלאומי שלו. מאחורי החינמון ובעליו המיליארדר עומדת רשת בתי קזינו חובקת עולם ‏שהיא-היא התוכנית העסקית שלו. מהמר סיני או סעודי אחד שהיה לו לילה מחורבן ליד שולחנות הרולטה ‏מכסה הפסד לכאורי של מיליוני שקלים שיכלו להגיע אליו בעסקה מן הסוג הלה. וממילא שערו ועמודי ‏החדשות והדעות שלו, הם תוכן שיווקי של מוצר אנושי ידוע". ‏ את חלקו השני של הטור מקדיש ורטר לחרחורי ולפרפורי הגסיסה של פרשת "בוזי בא לביבי". למי שלא ‏זוכר, לפני כמה שבועות התחוללה פה פרשה שמישהו בקבוצת ווטספ סיכם באלו המילים:‏ ‏ "בוגי עצבן את ביבי. ביבי רצה להעיף את בוגי, אבל אז הוא שמע את סיסי. אז ביבי פנה לבוזי', בוז'י ‏נדלק על ביבי, אבל בזמן שביבי דיבר עם בוז'י, הוא פלירטט עם איווט. אז בוז'י עזב את ביבי, והלך לריב ‏עם שלי. בינתיים, איווט יצא סיסי, אז ביבי נתן לו את התיק של בוגי. בקיצור, ביבי נשאר ביבי, בוז'י קיבל ‏זובי, בוגי נדפק בדוגי, ואנחנו נדפקנו עם איווט."‏ מים רבים עברו מאז בנהר, כולל ציפייה שבגלל כל מיני הזדמנויות אזוריות לשלום, ביבי שומר את תיק ‏החוץ לבוזי' (יצחק הרצוג), אולם כעת, כשביבי עומד לחלק את התיק החשוב הזה בתוך הליכוד פנימה, הוא ‏מאותת לנו ולעולם, כך לפי ורטר, כי קואליציה עם פירורים מן המחנה הציוני שכוללים את בוז'י ומי שלא ‏יתעצבן עליו במחנה, ויצטרף אליו, אינה אפשרית כעת. ‏ ורטר גורס כי בוז'י אינו אלא אופורטוניסט המחפש הזדמנות לקפוץ על העגלה הקואליציונית, אשר תאפשר ‏לו טיולים לחו"ל במסגרת משרד החוץ; ‏ בכל הכבוד, לא ברור לי איך אפשר לקונן על מצבה העגום של ישראל בעולם, אבל כשח"כ מן השמאל מנסה ‏להתקרב לקואליציה בכדי למתן את הרוח הימנית והמשיחית‎ ‎‏ שלה, ובכדי לצמצם את התוצאות הרות ‏האסון של מצבנו המדיני הבכי-רע מאד, מייחסים לאותו ח"כ חפץ בטובות הנאה אישיות: האין יחוס המניע ‏הזה שחוק עד דק? האם לא ייתכן שבוז'י מאמין פשוט שצריך, הכרח, חובה, לחלץ את ישראל מן הבידוד הבינלאומי שלה? האם ‏ורטר באמת משוכנע כי כל מה שבוז'י חפץ בו, הוא טיסות לחו"ל על חשבון משלם המיסים? האם הפכנו לעד ‏כדי כך ציניים ומרירים? בכל מקרה, משם ורטר עובר להסבר מייגע ומפורט למשחק הכסאות המוזיקליים שעומד להתרחש בליכוד ‏עקב ניוד תיקים, בין העסקנים הידועים ישראל כץ, זאב אלקין, יריב לוין, גלעד ארדן, וכל שאר אנשי ‏הליכוד. מן החלק הזה שבטור עולה ריח חריף של זיעה הניגרת כשהמרפקים מתמרפקים ונדחפים לקראת ‏התפקיד היוקרתי הבא. זו פוליטיקה מלוכלכת אזוקה בסד של אינטרסים אישיים, וזה פחות מעניין, אם ‏בכלל. אני איבדתי את העניין בחלק הזה של הטור.‏