שוב זה השמאל הסהרורי

פרופ' אריה אלדד ממעריב מקדיש את טורו השבועי לרעיון של אבו מאזן - להגיש תביעה כנגד בריטניה, ‏בגין הצהרת בלפור, אשר בשנת 2017 ימלאו לה 100 שנה.‏ הרעיון של אבו-מאזן להגיש תביעה שכזו משקף בעיית עומק רחבה יותר: ההתייחסות אל מדינת היהודים ‏ואל הפרויקט הציוני כאל פרויקט קולוניאליסטי: אריה אלדד גורס כי הזכות של העם היהודי על ארץ ‏ישראל אינה נובעת מהצהרת בלפור משנת 1917, מוועידת סן רמו משנת 1920, או מהחלטת האו"ם מכ"ט ‏בנובמבר 1947, אלא מן הזכות ההיסטורית על הארץ. כל ההצהרות הנ"ל, אך ורק מכירות במציאות ‏ההיסטורית הזו, לטענת אלדד, ומשקפות אותה, אך לא מכוננות אותה. ‏ אבל הוא מתפרץ לדלת פתוחה, כי הצהרת בלפור כמו גם החלטת חבר הלאומים אמרה בדיוק את זה: שהיא ‏לא יוצרת יש מאין זכות ל"הגדרה עצמית" לעם היהודי, היא מצהירה על הקשר ההיסטורי עתיק היומין, ‏ומצהירה על זכות העם היהודי ל "הגדרה עצמית" כביטוי להכרה בקשר הזה, שקיים זה מכבר. אבל למה ‏להתעקש ולדייק?‏ מכאן עובר אלדד לתקוף את מה שהוא מכנה "השמאל הסהרורי", זה שמיוצג, לשיטתו, על-ידי רוגל אלפר, ‏מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ: כן, אלפר רוצה למחוק את הזכות היהודית, ולכונן זהות משותפת ‏ישראלית. ומכאן מתגולל אלדד על כל השמאל הישראלי.‏ קצת פרופורציות: השמאל הישראלי אינו מיוצג על-ידי שליפות מקלדת של רוגל אלפר, שגם לטעמי הינן, ‏לפעמים, מטופשות למדי, כמו שלפעמים הן מבריקות למדי: השמאל הישראלי מיוצג ע"י חברי הכנסת ‏ממר"צ ומן המחנה הציוני: איש מן השמאל הציוני אינו שולל את זכותו של העם היהודי למדינה, בעקבות ‏הקשר ההיסטורי, וכו' וכו': השמאל הישראלי מבקש להשאיר את מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ‏וחושש כי המשך השליטה בגדה המערבית יסכל את האפשרות הזאת, באמצעות מדינה דו לאומית שתטבע ‏בביצה הדמוגרפית ותהפוך לערבית.‏ אבל כשאנשי ימין קיצוני, אשר הטיעון שלהם אינו רציונאלי נטו (להבדיל מלמשל קרולין גליק, אשר מנמקת ‏להפליא את עמדתה מבלי להיזקק לארגומנט המשיחי) אלא מתובל בהמון המון משיחיות, ו"היינו פה לפני ‏‏2000 שנה", קצת קשה לצפות לרציונאליות. לא בטוח שהשמאל סהרורי. הרבה יותר בטוח שהרעיון להמשיך ‏את שליטת ישראל בגדה המערבית, ולאבד את הפרויקט הציוני כולו, זה הרבה יותר סהרורי. ‏