קרולין גליק מ
מעריב מקדישה את הטור השבועי שלה לרגע של "דוגרי" ביחס לפתרון שתי המדינות. היא גורסת שהפתרון הזה מת מזמן, וכי השמאל שדופק את הראש באותו קיר שוב ושוב, מנסה להחיות אותו בהנשמה מלאכותית. הפתרון הזה, לשיטתה, הוא כוסות רוח למת (בכלל, להרחבה, מומלץ לקרוא את ספרה "סיפוח עכשיו").
היא כותבת:
"מאז 1967 ישראל מוצאת את עצמה באותה בעיה. היא צריכה לשלוט ביו"ש כדי לשמור על תל אביב וירושלים. היא רוצה להישאר ביהודה ושומרון כי אלה חבלי המולדת ההיסטוריים של עם ישראל. אבל היא לא רוצה להכיל את הפלשתינים בתוך מרשם האוכלוסין שלה, משום שהיא רוצה לשמור על שלטון דמוקרטי המבוסס על רוב יהודי מוצק. אסטרטגיית המדינה הפלשתינית והנסיגה החד-צדדית הניחה כי אי-אפשר להשיג את כל היעדים. אז ויתרו על ההיסטוריה ועל הביטחון לטובת הדמוגרפיה. והנה, זה לא פעל, ואנחנו נותרנו גם עם הפלשתינים וגם עם שאלת הדמוגרפיה".
היא למעשה מתמצתת את הדילמה שממנה מתפצלת המדינה לימין ולשמאל (הייתי מוסיפה, שזה גם לא בדיוק מוסרי לשלוט באנשים שלא מעוניינים שתשלוט בהם. גם הם זכאים להגדרה עצמית, נדמה לי).
יש לגליק טענה נכונה, שמרפררת קצת ל
דוד בן-גוריון ("לא משנה מה שהגויים יאמרו, משנה מה שהיהודים יעשו"): היא גורסת כי "בעולם פשוט מנצלים את הפלשתינים כדי לפגוע בנו. על כן, אין טעם, לשיטתה, לחשב את עמדת הקהילה הבינלאומית בהערכת דרכי הפעולה שלפננו".
אכן, לא משנה מה ישראל תעשה, איכשהו היא תמיד תהיה מצורעת ומגונה. בכך, לעניות דעתי, היא צודקת: כל פתרון לסכסוך הישראלי פלשתיני צריך להפחית ממשקל דעתו של "העולם". כי "העולם" גם כך יצקצק בלשונו ויגלגל עיניים לשמיים. ועדיין אני חושבת שהפתרון של גליק הוא שגוי, מטעמים שהיריעה כאן קצרה לתאר.
גם אחרים מאמינים בפתרון שתי המדינות, ובראשם המטכ"ל.
צמרת צה"ל חוששת מניצחון חמאס בבחירות לרשויות המקומיות בגדה, ולפיכך מנסה את תרופת הסבתא הידועה זה מכבר, "לחזק את אבו-מאזן". בצמרת צה"ל חושבים להעביר את סמכויות התכנון והבניה בשטח C לפלשתינים, בכדי לפייס את אבו-מאזן ולהביא את תומכיו להצביע לפתח ולא לחמאס;
לדעת גליק זה בעייתי, משום שלא ברור שזה יוביל לתוצאה המיוחלת, ובכל מקרה הפלשתינים לא ממש יואילו בטובם ללכת לקלפיות לפי הרוחות שמשדרת ממשלת ישראל. לטענת גליק,
אביגדור ליברמן, שר הביטחון ש"הכדור היחיד ששרק לידו הוא כדור טניס", כמאמר הביבי (
בנימין נתניהו), הופך להיות אידיוט שימושי ביד המטכ"ל, ומאמץ את האג'נדה של האחרון (היא שתי המדינות או נסיגה חד-צדדית). גליק לא אוהבת את הרעיון הזה.
לעניות דעתי, הביקורת של גליק נכנסת אל ה"קישקעס" של שאלת יסוד בתורת המשטרים: האם שר צריך להכתיב מדיניות, או שמא, ליישר קו עם הדרג הביצועי במשרד? וכיצד בכלל שר יכול להכתיב מדיניות במשרד, כאשר אין לו מומחיות בתחום, והוא "הונחת" על המשרד משיקולים גועליציוניים? (ראו ערך איילת שקד שאינה משפטנית);
יתכן שבמשטר כגון המשטר הנשיאותי בארצות הברית, כששרים הם מומחים בתחומם, ניתן לאפשר לשר להכתיב את הקו במשרדו, אבל לא בטוח שאפשר להנחית שר משום מקום, מבלי שהוא בקי במטריה, ולאפשר לו להכתיב מדיניות כשהוא לא בהכרח מבין את הנתונים. נראה שצמרת צה"ל מבינה "קצת" יותר מליברמן עצמו.
צמרת צה"ל מבקשת לחזק את הגורמים המתונים בגדה, כי החמאס נושף לה בעורף, באמצעות הבחירות לרשויות המקומיות. לעניות דעתי, חיזוק המתונים צריך להיעשות בזמן אמת, ולא רק כשמריחים את ניצחון החמאס בפתח. צעד בנוסח "עכשיו נזכרים", לא ייתפס כרציני וכאמיתי על-ידי הגורמים המתונים בגדה. הם יחושו שישראל ממהרת לבצע מחוות ל"אבו מאזן", רק כשהיא חשה שהחמאס נושף בעורפו. כך לא מחזקים את הגורמים המתונים: כך משדרים להם ש"ישראל מבינה רק כוח".
גליק גורסת שלא רצוי לחזק את הגורמים המתונים כי "תראו מה אירע לאחר שנסוגנו מעזה",
אבל היא טועה, שכן ההינתקות בחסות
אריאל שרון ודן-חלוץ לא הייתה מחווה למתונים הפלשתינים: היא הייתה צעד שנעשה ללא תאום עם אבו-מאזן, והוצג כפרס לחמאס. הוא שידר למתונים בגדה כי "ישראל מבינה רק כוח", ולחמאס, ש"ישראל מבינה רק כוח". ומדינה שמשדרת מסר כזה, היא מדינה שתתקשה לנהל הן מלחמה, והן שלום, בבוא היום.