פרס: דיוקנו של ביטחוניסט

עמיר רפפורט מ"מקור ראשון" מקדיש את טורו השבועי במוסף "יומן" לפרופיל הביטחוניסטי של פרס. כן, איש השלום הזה הוא יותר ביטחוני ממה שנדמה לקורא הממוצע של "מקור ראשון". רפפורט מתאר כיצד פרס זוהה עם מהלכים מדיניים, ולא שירת בצה"ל, אך היה ביטחוניסט בהווייתו: היכולת הגרעינית של ישראל, והתעשיה הביטחונית המבוססת והמתקדמת, שתיהן הן יציר כפיו של פרס. רפפורט מקדיש את טורו בישראל היום לציון עשרת המעשים של פרס אשר השפיעו יותר מכל על ביטחונה של ישראל: הוא מציין את הקמת הכור הגרעיני בדימונה, את הקמת התעשיה האוירית, את כיבוש סיני במבצע קדש (מה שהקנה לישראל שקט לעשור, עד לשנת 1967), את מבצע אנטבה, וכן את הנסיגה הראשונה מלבנון בשנת 1985, לרצועת הביטחון, נסיגה אשר איפשרה לצה"ל "התרעננות והחלפת מצברים". רפפורט מונה לא רק את ההצלחות אלא גם את הטרגדיות: כך לדוגמה חיסול יחיא עיאש, כחודשיים לאחר רצח יצחק רבין, הוביל לשורה של פיגועי נקמה מחרידים, מה שגרם לפרס להפסיד בבחירות לביבי (בנימין נתניהו) בשנת 1996; עסקת ג'יבריל רג'וב הייתה כל כך טראומטית, עד שהממשלה דחתה בשנת 1988 עסקה דומה להחזרת השבוי רון ארד, כשעוד ניתן היה לדעת את מקומו, ורק היום אנו מכים על חטא, בחכמה שבדיעבד. רפפורט מציין כי גם ימיו של פרס כמדינאי שוחר שלום תרמו לחוסנה הביטחוני של ישראל, שכן בעת כהונת ממשלת הימין, פרס הנשיא היווה את השכפ"ץ המדיני של צה"ל, ואיפשר לו זמן פעולה נחוץ, כשהעולם לחץ להפסקת אש במבצע זה או אחר. הוא היה עלה התאנה, או שמא נומר עלה הזית, היוני של מדיניות הימין של ישראל.