המגבלות הכלכליות שהוטלו בימי מלחמת העולם השנייה גורמות לאלו המוטלות כיום על מסעדות ואצטדיוני כדורגל להיראות כמשחק ילדים. ממשלת ארה"ב הטילה קיצוב על הכל – מנעליים ועד קפה – ואסרה לייצר מקררים ואופניים. בשנת 1943 נמכרו בארה"ב 139 מכוניות. שנתיים לאחר מכן הסתיימה המלחמה והאמריקנים שפכו לשוק את הכסף שחסכו; בשנת 1950 נמכרו למעלה מ-8 מיליון מכוניות. אקונומיסט תוהה האם זה מה שיקרה גם כעת, עם הסרת מגבלות הקורונה.
אין ספק שלמשקי הבית יש כמויות ענק ענקיות. בלא הקורונה, ב-21 מדינות עשירות הם היו מוציאים 3 טריליון דולר בתשעת החודשים הראשונים של 2020. במקום זאת, הם חסכו 6 טריליון דולר. בארה"ב יגיע בקרוב שיעור החיסכון ליותר מ-10% מהתוצר, בין היתר בשל תוכנית הסיוע בסך 1.9 טריליון דולר. בדרך כלל לא יושבים משקי הבית על כאלו הררי כסף בזמן מיתון, ולו משום שהכנסותיהם צונחות. אבל הפעם שפכו הממשלות העשירות 5% מהתוצר שלהן, וכתוצאה מכך עלתה הכנסת משקי הבית בשנה האחרונה – והסגרים הפחיתו את אפשרויות ההוצאה.
מה יעשו הצרכנים עם המזומן? אם יוציאו הכל בבת אחת, התוצר של העולם העשיר יזנק השנה ב-10% - שיעור שיגמד את ההתאוששות שאחרי מלחמת העולם. בקצה השני, הם עשויים שלא להוציא כלל, אם יניחו שמיסיהם יעלו כדי לממן את תוכניות הסיוע. המציאות תהיה איפשהו באמצע. ג'יי.פי מורגן צ'ייס מעריך שבמדינות עשירות רבות תחזור הצריכה במהירות לממדים שלפני הקורונה. גולדמן-זאקס צופה שהשימוש בחסכונות-היתר יוסיף 2% לצמיחה בשנה שלאחר הפתיחה המלאה של המשק האמריקני. בתחילת החודש עדכן OECD תת-תחזית הצמיחה שלו ל-20 המדינות העשירות ל-6.2% בשנה הנוכחית, בנימוק שהחסכונות האדירים מבטאים צריכה העתידה להתפרץ.
אלא שחישובים אלו רחוקים מלהיות ודאיים, מדגיש אקונומיסט, בשל שני גורמים מרכזיים: חלוקת החיסכון בין משקי הבית והאם הציבור מתייחס אליהם כהכנסה או כהון. נתחיל עם החלוקה. ברור שהעשירים חסכו יותר, משום שרובם לא פוטרו ומשום שיש להם הוצאות (כמו חופשות ובידור) שנעלמו בשל הקורונה. עובדה זו מפחיתה את הסיכוי לבוננזה של צריכה, משום שעשירים אינם נוטים להוציא את כל מה שהם מרוויחים. ואילו במקרים רבים, לשכבות הביניים ובוודאי לשכבות החלשות אין עודפי חסכונות; מי שפוטרו, נאלצו להשתמש בחסכונותיהם לקיום השוטף.
ארה"ב יוצאת דופן בהקשר זה, כי תוכניות הסיוע בה היו נדיבות במיוחד. בקרוב יקבלו רוב הבוגרים סיבוב שלישי של המחאות, הפעם – 1,400 דולר. הגדלת דמי האבטלה הובילה לכך שהכנסותיהם של רבים מן המפוטרים גבוהות משהיו כאשר עבדו. התוצאה היא, שהשכבות החלשות אולי חסכו יותר מאשר העשירים ביחס להכנסה: בדצמבר היתרות שלהם בבנקים היו גבוהות ב-40% מאשר בסוף 2019, לעומת 25% בלבד בקרב העשירים ביותר. הנכסים הנזילים של חמשת העשירונים התחתונים עלו ב-11%, כפליים מאשר של המאיון העליון. שכבות הביניים והשכבות החלשות צפויות להוציא יותר כאשר המשק ייפתח ובכך להאיץ את ההתאוששות.
יש יותר חוסר ודאות לגבי הגורם השני – הכנסה או הון. הנטייה להוציא גדולה יותר בקרב מי שסבור שהכנסתו עלתה, מאשר בקרב מי שסבור שהונו גדל. חסכונות-היתר נוצרו בצורות שונות. בבריטניה ובגוש האירו הם תוצאה של פחות הוצאה, ותושביהם פחות צפויים לראות אותם כהכנסה נוספת. לעומת זאת, בארה"ב וביפן חסכונות-היתר הם תוצאה של הכנסה גבוהה יותר בזכות תוכניות הסיוע, וכאן צפויה יותר נטייה להוציא את הכסף כאשר יתאפשר. כאן יש הבדל משמעותי לעומת התקופה שאחרי המלחמה, בה ההתאוששות באירופה הייתה מרשימה עוד יותר מאשר בארה"ב; הפעם ייתכן שהתמונה תהיה הפוכה.