בשבוע שעבר קיבלו האמריקנים עוד חדשות רעות בחזית האינפלציה, אשר ב-12 החודשים האחרונים עלתה ביותר מ-8% - שיעור המעורר זכרונות משנות ה-1960 וה-1970. בשנים 1981-1966 הייתה האינפלציה הממוצעת למעלה מ-7%, וב-1980 הגיעה לשיא של 13%. באותה תקופה היו גם שני מיתונים קשים ושניים מתונים, והדאו-ג'ונס איבד כשני שלישים מערכו. האם קיימת סכנה שההיסטוריה תחזור על עצמה? בן ברננקי, שהיה נגיד הפדרל ריזרב בשנים 2016-2006, נותן בניו-יורק טיימס תשובה קצרה: קרוב לוודאי שלא. נכון שיש כמה נקודות דמיון. בשני המקרים האינפלציה הרימה ראש לאחר תקופה ארוכה בה הייתה נמוכה. בשני המקרים התווספה הוצאה ציבורית ניכרת (וייטנאם ו"החברה הגדולה" אז, הקורונה כיום) לביקושים בשוק. בשני המקרים החמירה התייקרות גלובלית של האנרגיה והמזון את הבעיה המקומית. אבל יש גם הבדלים מהותיים, מדגיש ברננקי. בשנות ה-1960 וה-1970 הייתה התנגדות פוליטית לכל רמז של ה"פד" בדבר העלאת ריבית כדי להיאבק באינפלציה. הנשיא לינדון ג'ונסון, שניסה להעלים מהציבור את המחיר הכלכלי של המלחמה השנואה בווייטנאם, הפעיל לחץ אדיר על נגיד ה"פד", ויליאם מרטין, להותיר את הריבית נמוכה. ג'ונסון הבטיח להעלות מיסים כדי לממן את המלחמה, מרטין נענה אבל העלאת המיסים הזמנית ב-1968 נכשלה והאינפלציה התפרצה. ערב הבחירות ב-1972 הבהיר ריצ'רד ניקסון לנגיד ארתור ברנס, שהוא לא יסכין עם מיתון וברנס לא נקט צעד משמעותי כלשהו נגד האינפלציה. גם לאחר התפטרותו של ניקסון ב-1974 המשיך הקונגרס ללחוץ על ברנס וה"פד" להימנע מצעדים אנטי-אינפלציוניים העלולים להאט את המשק. לעומת זאת, לפחות בינתיים תומכים הבית הלבן והקונגרס במידה רבה בצעדיו של הנגיד ג'רום פאואל להורדת האינפלציה. כיום נהנה ה"פד" מהעצמאות הדרושה לו כדי לקבל החלטות על בסיס הנתונים הכלכליים בלבד והאינטרסים ארוכי הטווח של המשק, ולא מתוך שיקולים פוליטיים קצרי טווח.