בתחילת החודש שעבר נפוצה באירן שמועה לפיה המנהיג העליון, עלי חמנאי בן ה-83, חולה אנוש. לפי ניו-יורק טיימס, חמנאי היה חלש מכדי לשבת במיטתו. ערוצי מדיה חברתית בפרסית דיברו על כך שהוא על ערש דווי ואפילו מת – ומשם החלו הדיבורים על מי יהיה יורשו. אבל ב-17 בחודש הופיע חמנאי בטלוויזיה, ישוב זקוף וערני ואף נשא דברים בעצרת המונית.
אלא שתוך שעות אחדות, הופעתו המתוכננת היטב של חמנאי נעלמה תחת גל של מחאות בצפון-מזרח המדינה, לאחר הלוויתה של מאשה אמיני בת ה-22, אשר נרצחה בידי משטרת הדת משום שלא לבשה כראוי את החיג'אב. ממשלתו של הנשיא איברהים ראיסי – שהופיע לראשונה על הבימה הבינלאומית, בעצרת האו"ם – נתפסה מופתעת. בימים הבאים, כאשר חמנאי הופיע שוב ושוב בציבור וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב, התפשטו ההפגנות ליותר מ-80 ערים והתעצמו לכדי דרישה לסגור את משטרת הדת.
זהו האתגר המשמעותי ביותר למשטר מאז הפגנות 2009 – כותב סנעאן וקיל, מומחה לענייני המזרח התיכון, ב-Foreign Affairs. שורה של אתגרים ניצבים בפניו: תסכול גובר על מגבלות חברתיות, זעם על הקריסה הכלכלית והניהול הכושל, וכעס על חמנאי והממסד הדתי המתעלמים מצרכיו של העם. כל אלו יוצרים משבר אמון באירן, קובע וקיל.
המחאות מציבות בפני המשטר אתגר הרבה יותר מיידי מאשר בחירת יורשו של חמנאי, אך שאלה זו תרחף מעל המערכת הרבה אחריהן. חמנאי החליף את חומייני ב-1989 והוא כיום השליט הוותיק ביותר במזרח התיכון ומותו יהווה נקודת מפנה משמעותית לאירן ולאזור כולו. מאבק הירושה יהיה עז ולא משנה מי ינצח בו – ההשלכות יהיו נרחבות, החל משכנותיה הערביות וכלה ביריבותיה העולמיות.
תהליך הירושה האירני כולל רכיבים רשמיים ובלתי רשמיים, המשקפים את הגופים הנבחרים והבלתי נבחרים במערכת הדתית של המדינה. החוקה קובעת, כי "מועצת המומחים" בוחרת את המנהיג העליון. כאשר חמנאי ימות או לא יוכל לתפקד, המועצה תתכנס לישיבת חירום. לאחר מכן ייבחרו מועמדים, קרוב לוודאי מתוך המועצה עצמה, ולאחר מכן הם ינאמו וייערכו הצבעות. חמנאי קיבל רוב של שני שלישים, בזכות תמיכת בכירי מערכת הדת וברכתו של חומייני עצמו על ערש דווי.
