הצורך ביותר דיפלומטיה בין רוסיה וארה"ב זועק לשמים, אך עליה להתמקד במניעת עימות הרה-אסון בין שתי המדינות ולא בניסיון עקר לעצור את המלחמה באוקראינה. זו האחרונה אינה מתאימה לפתרון דיפלומטי: אוקראינה נמצאת בתנופה ורוצה להחזיר לעצמה את כל השטחים הכבושים, רוסיה לא מוכנה לסגת ואין כרגע מרחב לפשרה – סבור דייוויד איגנציוס, פרשן בכיר בוושינגטון פוסט.
ארה"ב אינה צריכה (ואינה יכולה) לכפות על קייב הסכם, אלא להמשיך את זרימת הנשק בצורה אמינה וסבלנית. אבל עליה למצוא ערוצים חדשים כדי לשכנע שאינה שואפת להרוס את רוסיה ושברצונה למנוע עימות צבאי ישיר. רוסיה המעורערת נראית גם היא כלהוטה לתקשר, למרות שהיא מעבירה מסר מטעה ומעוות. הדוגמא האחרונה הייתה נאומו של ולדימיר פוטין (27.10.22) בו חזר על קיטוריו הרגילים נגד המערב, אך המרכיב השני היה רצונו בסוג של דו-שיח. ממשל ביידן צריך להתעלם מכל השאר, ולקחת אותו ברצינות בנושא הזה – סבור איגנציוס.
דוגמא לבולמוס התקשורת הרוסי ולתגובה אמריקנית טובה הייתה ההאשמות המגוחכות ולפיהן אוקראינה בונה "פצצה מלוכלכת" רדיולוגית. רוב הפרשנים רואים בכך התבטאות מגושמת, אולי ניסיון להצדיק מראש שימוש רוסי בנשק גרעיני. בהחלט סביר; אבל ייתכן גם שפוטין מאמין בזה וחושב שיש לו ראיות. הרוסים העבירו את המסר הזה בכל אמצעי שעמד לרשותם, כולל פוטין עצמו.
ממשל ביידן דחה את ההאשמות, אך ברוב חוכמה יזם במהירות בדיקה בידי רפאל גרוסי, ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, וארגן עבורו נסיעה לרוסיה. תוך 24 שעות הועבר הנושא לגוף בינלאומי מתאים, היכול להתייחס לתלונתה הקולנית של רוסיה. את הדגם הזה ניתן לשכפל לכל תחום העלול להוביל למלחמת העולם השלישית. פוטין הוא שקרן ובריון, יש לקוות שאוקראינה תמשיך להכותו בשדה הקרב, אך לארה"ב יש אינטרס לאומי עליון להימנע ממלחמה ישירה עם רוסיה.
בשמונת חודשי המלחמה נוצרו מספר כללים. כדי להוכיח שארה"ב אינה מעוניינת בעימות ישיר, מטוסיה אינם נכנסים למרחב האווירי הרוסי וספינותיה נותרות מחוץ למים הטריטוריאליים הרוסיים. הנשיא ג'ו ביידן הבהיר לאוקראינה שתמיכה של ארה"ב היא חזקה אך לא בלתי מוגבלת; הוא סירב להכריז על איזור אסור לטיסה בשמי המדינה ולהעביר לה טילים המסוגלים לפגוע בערים רוסיות. קייב מצידה מוכנה לבצע מהלכים חשאיים מסלימים, אך ללא תמיכתה של וושינגטון.
לגשש שוב בנושא ערבויות בטחוניות
וושינגטון יכולה להעביר למוסקבה – בערוצים אחוריים – עוד מסרים על מה שתעשה ומה שלא תעשה. לפני המלחמה דרש פוטין מנאט"ו ערבויות בטחוניות; צריך לגשש שוב בכיוון הזה. ביידן צריך לחדש את הצעותיו להגביל פריסת טילים, לחלוק מידע על תמרונים ולהימנע מהסלמה. בטוחות הדדיות כאלו סיימו את משבר הטילים בקובה: הסכמה חשאית להוצאת הטילים הסובייטיים מקובה והאמריקניים מטורקיה.
נחישות היא חלק בלתי נפרד מהמאזן הרוסי-אמריקני, רוסיה יודעת שאם תתקוף במישרין את ארה"ב או תשתמש בנשק גרעיני, היא תשלם מחיר כבד. הדבר נכון גם לגבי איומה בשבוע שעבר לפגוע בלוויינים מסחריים המסייעים לאוקראינה. הצד השני של הנחישות הזאת הוא שארה"ב אינה שואפת להחריב את רוסיה. מעצמות גרעיניות אינן יכולות להרשות לעצמן להשפיל זו את זו. פוטין עשוי להפסיד במלחמה אליה יצא בטיפשות כה רבה, אך ארצו אינה אשמה בכך; אי-אפשר להציל אותו מההשלכות של טיפשותו.
איגנציוס מסכם: יש היגיון במאמץ דיפלומטי נוסף, אם הוא ימוקד כהלכה. ארה"ב אינה צריכה לנסות כעת לרקום עסקה לסיום המלחמה; זוהי זכותה של קייב. אפילו אם הייתה רוצה לכפות הסדר, הדבר אינו ביכולתה. אבל עכשיו הזמן לשיחות דחופות שמטרתן למנוע מן המלחמה האיומה הזאת להפוך למשהו איום בהרבה.