במשך 500 שנה היו דרום אמריקה ו-20 מיליון הדונמים שלה מקור עולמי חיוני למזון, דלקים ומתכות. במאה ה-21 יש לה סיכוי להפוך למעצמת-על בתחום הסחורות – אם רק תחליט לעשות זאת, כותב אקונומיסט. המעבר לאנרגיה נקייה ייצור עשרות שנים של ביקושים למתכות הדרושות לייצור לוחות סולאריים, טורבינות רוח, קווי מתח גבוה ומכוניות חשמליות. בדרום אמריקה מצויה למעלה מחמישית מהעתודות העולמיות של מתכות חיוניות אלו. היא כבר דומיננטית בכריית נחושת ומחזיקה ב-60% מכמויות הליתיום הידועות. היבשת עשירה גם בכסף, ניקל ובדיל. היא תצא נשכרת אפילו אם המעבר יהיה איטי, שכן לאחרונה נתגלו בה עתודות נפט היכולות לספק 5%-10% מהצריכה העולמית ב-2030. במקביל, מספר תושבי העולם צפוי להגיע ב-2050 ל-10 מיליארד, לעומת 8 מיליארד כיום. הדבר יגביר את הביקוש לתבואות וחלבונים הגדלים בשפע בדרום אמריקה. היא כבר מספקת 30% מהצריכה העולמית של תירס, בשר בקר, עופות וסוכר ו-60% מגרעיני הסויה. 80% מקפה הערביקה מגיעים מהיבשת. בשנת 2032 יגיע ייצוא המזון נטו שלה ל-100 מיליארד דולר, הגבוה ביותר בעולם. חשיבותה של היבשת גדלה עוד יותר בשל היריבויות בין מעצמות העל. המערב מבקש להקטין את תלותו בסין ורוצה לקנות יותר בדרום אמריקה, אזור שרובו ניטראלי ושלו. ההשקעות כבר זורמות: חברת המכרות הברזילאית Vale מכרה 13% מזרוע המתכות הירוקות שלה לחברה סעודית ב-3 מיליארד דולר; סין משקיעה 1.4 מיליארד דולר בהפקת ליתיום בבוליביה; האיחוד האירופי התחייב להזרים 4.5 מיליארד אירו לפרויקטים ירוקים. הבעיה היא שנסיון העבר של דרום אמריקה בשוק הסחורות לא היה מוצלח, מציין אקונומיסט, וכלל הפיכות צבאיות, חוסר שוויון ופופוליזם. הוגו סנצ'ז בזז את הכנסות הנפט של ונצואלה, ואילו בקולומביה ובאקוודור הן הובילו לתיעוש מואץ מדי. ההכנסות במטבע חוץ קשרו את האזור לתנודתיות בשווקים העולמיים, ונוצרה תלות עמוקה מדי בחומרי הגלם המהווים בממוצע 80% מהייצוא של מדינות היבשת. כדי שהפעם הניסיון יהיה מוצלח יותר, על מדינות האזור לעשות כמה דברים בצורה נכונה. ראשית עליהן לוודא שהזינוק אכן מתרחש; נכון לעכשיו, הפוליטיקה בולמת אותו. שמאלנים ופופוליסטים העבירו או מתכננים חוקים שיכבידו את נטל המס, ילאמו עתודות או ימנעו השקעות זרות. ממשלות רשאיות לשאוף להגדיל את הכנסותיהן, אך אם יגזימו – אוצרותיהן לא ימומשו. שנית, חשוב מאוד להתחלק בעושר עם הקהילות הסמוכות למחצבים. תושביהן מתלוננים שהכרייה מסכנת את פרנסתם, והשנה גרמו מחאות להשבתת כור נחושת בפרו המספק 25 מהצריכה העולמית. לממשלות יש נטייה להתעלם מקהילות אלו, וחברות הכרייה נוטות להיות מעורבות בשערוריות או בהרס הסביבה. אלו ואלו חייבות להתמודד עם תחושות התושבים; כסף אינו המענה לכל. שלישית, על הממשלות להוציא את כספיהן בתבונה. כאשר המחירים גבוהים, עליהן ליצור קרנות ליום סגריר מהן יוכלו לשאוב כספים לתקציביהן. במקום לשפוך כסף על הקמה מאפס של מפעלי סוללות לרכב חשמלי, עליהן להשקיע ביסודות עליהם נבנים ענפים חדשים: חינוך, בריאות, תשתית ומחקר. לדרום אמריקה יש הזדמנות היסטורית להיחלץ ממלכודת חוסר האמצעים; עליה לנצל אותה.