בסוף השבוע הקרוב (החל ב-15 במארס) ישתתפו מיליוני רוסים בבחירתו מחדש של ולדימיר פוטין, הרודן בעל הכהונה הארוכה ביותר מאז יוסף סטלין. במדינה בה אופוזיציונרים מתים, כלואים או גולים, בה התבטאות נגד השלטון היא עבירה פלילית ובה רודן פרנואיד הורג בשמחה רבבות מאזרחיו ושכניו כדי להישאר בשלטון – אין בכלל צורך בבחירות. אם רוסיה הייתה דמוקרטיה, פוטין היה פורש ב-2008 לאחר שתי קדנציות, כדרישת החוקה. אך במקום בו מלחמה היא שלום, בורות היא כוח וחרות היא עבדות, בלב הבחירות הללו עומד חוסר הבחירה. למרות זאת, מסביר אקונומיסט, ה"בחירות" חיוניות מבחינתו של פוטין. גם המנהיגים הסובייטיים קיימו כאלה, אך לפחות יכלו להסתמך על מורשת המהפכה הבולשביקית ועל הניצחון במלחמת העולם השנייה. הרודנות של פוטין אישית יותר ואידיאולוגית פחות. הוא שואב את הלגיטימיות שלו מהשימוש באלימות ומהקפדה על מראית פנים של תמיכה עממית, תוך אזהרה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים. לכן, תפקידן של הבחירות הוא להעניק לו את הלגיטימיות הזאת. מאז עלייתו לשלטון של פוטין בשנת 2000, משטרו מעודד את הפסיביות של הרוסים, הנקראים לא לפעול בזירה הפוליטית אלא רק לאשר את מעשיו. אלכסיי נבלני הבין את הרעיון וניסה לשבור אותו. הוא ידע שלא ניתן להחליף את השלטון בקלפי, אך ראה את הבחירות כדרך להביע התנגדות. כאשר קרא ב-2011 להצביע רק לא לפוטין, הוא עורר הן מצביעים והן משקיפים – מה שאילץ את הקרמלין לזייף את הבחירות לפרלמנט כדי להסתיר את העובדה שהן היו המחאה הגדולה ביותר מאז נפילת בריה"מ. למרות שנכלא ונשלח לאחד המחנות הנידחים והקשים ביותר בחוג הארקטי, ארגונו של נבלני המשיך לפעול, לאתגר את פוטין ולהניע את מתנגדיו. נבלני לא קרא לתומכיו להחרים את הבחירות המזויפות, אלא להשתמש בהן כדי להביע את התנגדותם למרות שלא היו להם מועמדים משלהם. שבועיים לפני מותו הוא קרא להמונים להגיע בצהרי 17 במארס – האחרון בשלושת ימי הבחירות – ולהצביע רק לא לפוטין, להשמיד פתקי הצבעה או פשוט להתכנס ולדבר. "אם הם יחליטו להרוג אותי, המשמעות היא שאנחנו מאוד חזקים", אמר נבלני זמן קצר לפני שחזר לרוסיה ולמאסר ב-2021. בהופעותיו בבית המשפט ובמכתבים מן המחנה, המשיך נבלני למאמינים לפיה חזונו לרוסיה כמדינה אירופית מודרנית עודנו אפשרי. כאשר רצח את נבלני חודש לפני ה"בחירות", רצה פוטין להראות שאין חלופה לו ולחזון רוסיה הקיסרית שלו. נבלני ממשיך להתנגד מן הקבר; הלוויתו בתחילת החודש הפכה לפעולת התנגדות ניכרת לעין, אשר נמשכה בימים הבאים ליד הקבר. המשתתפים בהלוויה חלקו לא רק תחושת אבל, אלא גם סולידריות. הם חלקו אוכל ותה, חיבקו זה את זה – מודעים היטב לכך שייתכן שזו הפעם האחרונה בה ביכולתם למחות במספרים גדולים. וזה לא קרה רק במוסקבה, מקום מנוחתו של נבלני. אירועים לזכרו נערכו בשבועיים האחרונים ב-230 ערים ברוסיה, כאשר נרות ופרחים הונחו ליד אנדרטאות לזכר קורבנות דיכוי קודמים, בחצרות ובכניסה לבניינים. ביטויי אבל מסורתיים הפכו לביטוי פוליטי. יוליה נבלנייה, האלמנה שנכנסה לנעליו של בעלה, קראה לתומכיו להמשיך את המחאה שהנהיג ו"להשתמש ביום הבחירות כדי להראות שאנחנו נמצאים ושאנחנו רבים, אנחנו בני אדם חיים ואנחנו נגד פוטין". התכנסות בצהרי 17 במארס לא תוביל לשינוי משטר ברוסיה. אבל במדינה בה לסמלים ומחוות יש יותר משקל מאשר להצהרות, הלוויתו של נבלני כבר הטילה צל על הגיבוי שמבקש פוטין.