חובת הרשות לקבל גרסתו של אזרח טרם תפגע בזכות מזכויותיו, הינה אחת מהיסודות המוסדים של המשפט המנהלי. הרציונל לקיומה של חובה זו הוא הכוח הרב הנתון לרשות, כנגד תלותו של האזרח בהחלטותיה. החלטה של רשות יש בה כדי להשפיע השפעה מרחיקת לכת וקיצונית על חייו של אזרח, בין אם ההחלטה דנה בצו להריסת ביתו, צו לשלילת רשיונו לעסוק במקצועו, צו שלילת חירותו (בדרך של אשפוז בכפייה או מעצר מנהלי), וכדומה. בראשיתו של המשפט הישראל נהגו בתי המשפט לבטל בדיעבד החלטות של הרשות אשר נתקבלו בלא שלאזרח הקטן ניתן פתחון פה ובלא שנשמעו דבריו. עם זאת, גישה זו הוחלפה במהלך השנים בגישת 'הבטלות היחסית', ולפיה, לא בכל מקרה הכרעה של הרשות אשר נפל בה פגם מנהלי (כגון מניעת זכות השמיעה מן האזרח) תבוטל. הדבר נתון לשיקולים משיקולים שונים, כפי שהיה במקרה שלהלן.
חובת הרשות לקיים שימוע לאזרח אינה מעוגנת בחוק. זוהי חובה כללית מכוח המשפט המנהלי החלה על הרשות כל אימת שהיא מקבלת החלטה אשר יש לה השלכה מרחיקת לכת על 'האזרח הקטן'. אין צורך שחובה זו תעוגן בחוק ספציפי, והיא נובעת מדיני המשפט המנהלי הכלליים. עם זאת, במקרה שלהלן קבע השופט מלצר כי היות וחוק התכנון והבניה אינו מחייב את הרשות לקיים שימוע לאזרח טרם תהרוס את מבנו, לא חלה חובה כזו על הרשות. דומה כי קביעתו עוגנה בנסיבות הספציפיות של חוק התכנון והבניה, ובחשש ולפיו מבנים לא חוקיים יעמדו על תילם באם צו ההריסה יותנה בהתמשכותם של ההליכים.