"הרשויות בשתי המדינות התמהמהו שנים רבות בהסרת המניעה להסגרה, שהייתה נעוצה בנוסחה של האמנה, אף שהיה בידיהן להסירה שנים רבות לפני שבוצע בפועל התיקון לאמנה. חלפו כ-23 שנים מאז בוצעו המעשים המיוחסים למערער ועד לתיקון האמנה ולפתיחת הליך ההסגרה.
הסגרתו של אדם מישראל למדינה מבקשת כ-23 שנים לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו בשטח המדינה המבקשת, בעת שהוא מצוי כל העת במדינה המתבקשת, וניתן להשגה ללא קושי על-ידי הרשויות, וכאשר המניעה להסגרה יכולה לבוא על תיקונה במועד סביר, כל אלה מהווים פגיעה מהותית קשה בזכויות המבוקש להליך פלילי תקין וראוי. באיזון הכולל של השיקולים והערכים המתנגשים, גובר גורם הפגיעה בתקינות ובהוגנות ההליך הפלילי כלפי המבוקש גם על פני האינטרס הציבורי החשוב של שיתוף-הפעולה הבינלאומי בהסגרת עבריינים, שישראל שותפה לו מכוח אמנת ההסגרה שהיא צד לה.
על-פי מושגיה וערכיה של שיטת המשפט בישראל, המתנה של 23 שנים להליך הסגרה מאז ביצוע העבירות הנטענות בארצות-הברית, בנסיבות בהן המבוקש לא חמק מהליכי ההסגרה בישראל, לוקה בשיהוי כזה שאין להסכין עמו, גם לנוכח האינטרס הציבורי המורכב, הטמון בהגשמת הליך ההסגרה. הסגרת המערער לאחר שנים כה רבות של המתנה איננה רק פגיעה מהותית בזכותו להליך פלילי הוגן. היא מהווה חריגה קיצונית מעקרונות וערכים יסודיים המצויים בבסיס שיטת המשפט בישראל, וההליך הפלילי בכללה. באיזון הכולל, טעמים שב"תקנת הציבור" וב"הגנה מן הצדק" מצדיקים להימנע מהסגרתו של המערער לארצות-הברית". כך קבעה (יום ה', ה 14.01.10) שופטת בית המשפט העליון, איילה פרוקצ'יה, בערעור אשר הגיש אברהם מונדרוביץ, אשר מיוחסות לו עבירות מין חמורות בכחמישה קטינים בגילאי 9-10 (בזמן ביצוע המעשים), על
החלטת בית המשפט המחוזי להסגירו לארצות הברית.
ראשיתו של הסיפור בשנות השמונים בארצות הברית, אז לפי החשד, ביצע המערער, פסיכולוג בקהילה החרדית בניו-יורק מעשים מגונים בקטינים שהיו נמנים על קהילתו, ואף במקרה מסוים - מטופלים שלו. כחודש לפני פתיחת החקירה הוא הגיע לישראל, "לא מטעמים ציוניים", כקביעת בית המשפט העליון, אלא מתוך תחושה ש"הקרקע בוערת תחת רגליו" כקביעת בית המשפט המחוזי. הגם שארצות הברית ביקשה את הסגרתו, זו לא התאפשרה, שכן הוא נחשד בביצוע מעשי סדום בקטינים, ואמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית מאפשרת הסגרה בעבירות של אינוס, אך לא בעבירות של מעשי סדום. גם התיקון לחוק העונשין הישראלי משנת 1988, אשר קובע כי דין מעשה סדום בכפייה כדין אינוס, לא עזר, שכן תיקון האמנה עצמה הוא שנדרש. חלפו להם 23 שנה מעשות המעשים המיוחסים, ורק בשנת 2007 תוקנה האמנה בין ישראל לארצות הברית, כך שנתאפשרה גם הסגרת חשודים ונאשמים במעשי סדום בין שתי המדינות. בשלב זה ביקשה ארצות הברית את הסגרתו של מונדרוביץ. הוא ערער לבית המשפט המחוזי, בין היתר בטענת ההתיישנות על מעשיו אולם בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות שלו, בקבעו כי הוא זה אשר "נמלט מן הדין" ועל כן- מכוח סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, לא תחול עליו התיישנות שהוא יצר את עצם קיומה.
אמנם סעיף 94א לחסד"פ נחקק לאחר תום תקופת ההתיישנות על מעשיו של מונדרוביץ, אולם סעיף זה, לשיטת בית המשפט המחוזי "גילם עיקרון קיים" ולפיו - מי שבמעשיו מנע מן הרשויות לפעול כלפיו, מושתק מלטעון להתיישנות המעשים כלפיו.
בבית המשפט העליון נתהפכו היוצרות, ולטענות המערער מזן הגנה מן הצדק/שיהוי/התיישנות/פגיעה בתקנת הציבור נמצאה אוזן קשבת, בדמותה של השופטת איילה פרוקצ'יה אשר קבעה כי העמדת הנאשם לדין בחלוף כ-23 שנה, פוגעת בעקרונות יסוד של הצדק (תוך חזרה על האמרה הידועה ולפיה חברה נמדדת ביכולתה לעשות משפט של צדק עם הנקלים שבעבריינים), וכי לא הייתה מניעה מצד הרשויות לתקן את האמנה בתקופת ההתיישנות. מכוח תקנת הציבור, דיני ההתיישנות ועיקרון ההגנה מן הצדק, היא מורה על ביטול צו ההסגרה של מונדרוביץ לידי רשויות ארצות הברית.