קולה עומד על "הנרטיב החוזר ונשנה בסיכומי המאשימה, כי עדים התומכים בגרסת המאשימה ניתן לסמוך לחלוטין על זיכרונם ואילו עדים אשר יש בעדותם כדי לכרסם בגרסת המאשימה, סובלים מזיכרון לקוי, מהשלמת פרטים מאוחרים ועוד ועוד". קולה עוסק בהרחבה בפגיעה בזכותו של זדורוב להיוועץ בעורך דין. הוא מציין, כי חקירתו הראשונה (12.12.06) לא תועדה באודיו או בווידאו, וכלל לא נמסר לזדורוב – למרות שהוחשד ברצח – שזכותו להיוועץ בעורך דין. לפני השחזור (19.12.06) ביקש זדורוב למסור על כך לעורך דינו, ובקשה זו לא כובדה. לדבריו, המדובב ארתור למעשה מנע מזדורוב שיקול דעת בנוגע לזכות ההיוועצות, ואילו החוקר יורם אזולאי הסית את זדורוב נגד סניגורו דאז. על החקירה אומר קולה: "יודגש, כי חלק מהתחבולות בהן נקטה המאשימה, הינן תחבולות לגיטימיות, ואולם לא בקבילות עסקינן, אלא במשקל ההודאה, ולעניין זה נקבע בפסיקה, כי מקום שננקטו תחבולות, או שהוטחו בנאשם קביעות לא נכונות, או אפילו הנאשם כך סבר, הדבר משליך על מהימנות ההודאה ומטה את הכף לעבר הקביעה, כי מדובר בהודאת שווא". הוא קובע, כי החוקרים ביצעו "תחבולה נפסדת" כאשר אמרו לזדורוב שנמצאו כתמי דם על הכבל המאריך ששימש אותו; וכי נסיונה של הפרקליטות לומר שמדובר בפעולה תמימה הוא "ניסיון פסול". קולה קובע: "גרסת ארתור מוטמעת ומחלחלת לאיטה למוחו של הנאשם וראה זה פלא, בשחזור בתחילתו, וגם במהלכו, חוזר הנאשם כמעט מילה במילה אחר התסריט שנבנה לו על-ידי ארתור... סופו של דבר, הנאשם מדגים לארתור איך רצח את המנוחה, וזאת לאחר ש'נבנתה' הגרסה של ההקנטה, הקללות וכדומה". קולה מסביר במידה רבה את הודאת השווא של זדורוב בכך שהאמין, כי בישראל – כמו במולדתו אוקראינה – הודאה תביא לכך שעונשו יהיה קל בהרבה. הוא אומר כי החוקר סשה סטריז'בסקי הטעה את זדורוב כאשר אמר לו שגם בישראל יש השלכה ל"הודאה בלב נקי" אפילו בתיק רצח. מדובר באמירות פסולות, אשר אומנם אינן פוסלות את ההודאות, אך מפחיתות ממשקלן – אומר קולה. כאשר זדורוב סירב להודות למרות לחצי החוקרים, הם הטיחו בו שהראיות הפורנזיות מוכיחות את אשמתו; סטריז'בסקי ואזולאי אף הובילו אותו לפתח גרסה מלאה, קובע קולה. וכאשר תשובותיו לא עלו בקנה אחד עם תמונת הזירה, הם "נתנו לו הזדמנות לתקן". קולה גם עומד על שורה של מחדלי חקירה, אם כי מדגיש שמדובר במבט לאחור אחרי 15 שנה ובמחדלים שלא היה בהם כדי לזכות את זדורוב, אלא המצדיקים הפקת לקחים: "העובדה המצערת ואולי הבלתי-נתפסת" של אי-תפיסת תיקו של זדורוב מיד כאשר עלה החשד נגדו ביום הרצח, מה שאפשר לו ליטול אותו למחרת; זריקת מבחנות ובה גזירי ציפורניים של ראדה; אי-בדיקת דנ"א לתיק ותכולתו עד המשפט החוזר; אי-בדיקת עקבות הנעליים בתא השירותים הסמוך עד למשפט החוזר; חוות דעת שגויה בנוגע להימצאות כתמי דם בתאי השירותים; איתור מאוחר של מכנסיו של זדורוב והימנעות מהצגה בפניו של העובדה שאכן (כפי שטען) לא נמצאו עליהם כתמי דם; תקלות וחוסרים בהקלטת חקירותיו של זדורוב; העדר מזכרים מזמן אמת ואף בכלל.

נסים-שי דוחה את מסקנותיו של קולה בנוגע למדובב ארתור וקובעת, שהוא לא פגע בזכויותיו של זדורוב ולא שלל ממנו את האפשרות שלא לשתף פעולה עימו. ארתור אומנם הרבה לומר לזדורוב שכדאי לו להודות בהריגה תמורת עונש מופחת, אך "בשום שלב לא חרג מגבולות הלגיטימי בהפעלת לחץ על הנאשם, בהטעייתו או במניעת ייעוץ משפטי ממנו". עוד דוחה נסים-שי את טענת ההגנה, לפיה כאשר הציגו החוקרים לזדורוב מצג שווא ולפיו נמצא דמה של ראדה על כליו – הם כפו עליו למסור הודאת שווא. "אין ספק כי מדובר בהטחת עובדה שאינה אמת. יתרה מכך, אופיה ה'פורנזי' מקנה לה משקל יתר, בוודאי אצל הנאשם אשר היה בשלבים הראשונים למעצרו, וכפי שנוכחנו ראה חשיבות רבה לבדיקות פורנזיות. עם זאת, סופו של דבר, שהטחה זו, אשר באה לידי ביטוי בעל-פה בלבד, לא פגעה בזכות הנאשם שלא להפליל את עצמו ולא גרמה לו להודות הודאת שווא". נסים-שי גם סבורה, כי זכות ההיוועצות של זדורוב לא נפגעה, ודאי שלא במידה המצדיקה לפסול את הודאותיו. היה לו ייצוג משפטי לפרק זמן משמעותי (גם אם לא מחקירתו הראשונה לפני מעצרו) בטרם שמסר את הודאותיו, היא אומרת. היא לא מצאה עיגון לטענת ההגנה לפיה הופעל על זדורוב לחץ יוצא דופן או בלתי הוגן למסור הודאה שקרית. החקירות נוהלו ברוסית כך שזדורוב יכול היה להתבטא באופן מלא, היה לו עורך דין ששכרה משפחתו ואין לו טענות כלפי הייצוג. לדעת נסים-שי, הציפייה להקלה בעונש לא גרמה לזדורוב להודות ולכן לא צריך לבחון כלל את השפעתה על משקל ההודאות. מדובר בטענה כבושה שלא עלתה עד כה ולכן דינה להידחות; זדורוב קיבל כאמור ייעוץ משפטי; ואפילו אם סטירז'בסקי הבטיח לו הקלה בעונש – מה שכלל אינו ודאי – הרי שלא מדובר בהבטחה שחצתה את גבול המותר.

צרפתי מותח ביקורת חריפה במיוחד על החקירה. "החוקרים דאגו להציג את צבר הראיות שפורט, לחובת הנאשם, כאילו מדובר בראיות חלוטות, תוך שימוש בניסוחים קודרים (כל הממצאים הביולוגיים לחובתו, העדויות שנאספו סותרות בבירור את גרסתו, נמצא שהנאשם הוא הרוצח על-פי בדיקת הפוליגרף 'הרוצח הוא אתה, הכל אתה' וכדומה). רובם ככולם של הראיות, כך בדיעבד לפחות, התבררו כחסרות משקל... [דרך זו] איננה בגבולות הלגיטימי, אלא היא חריגה מגבולות המותר ובגדר הפעלת לחץ והטעיה". צרפתי מוסיף: "אין לדעתי בסיס ראוי להניח, כי הנאשם עמד בלחץ המצטבר שהופעל עליו, שקל את שיקוליו ובחן באופן שקול את מצבו, זאת מבלי שהושפע באופן מוחלט מהראיות לכאורה שהוטחו לפניו ומבלי שקם לו חשש כבד ביותר, כי התמונה הראייתית המסולפת, תרמה תרומה מכרעת למסירת ההודאה". צרפתי קובע, כי לזדורוב היה מניע למסור הודאת שווא מתוך ציפייה להקלה בעונש. החוקרים אישרו בפניו הנחה זו, ו"יש בה ליצור למעשה לא רק 'מניע' ממשי להודות, אלא אף יותר מכך; יש בה בנסיבות אלה, לכאורה אף מעין מצג והבטחה מצד החוקרים (שאם יודה יזכה בהקלה). מצג והבטחה כזו פוגמים, כשלעצמם, ממשקל ההודאה, זאת גם אם לא נפליג לבחון את שאלת קבילות ההודאה בשל כך". הללו הוצגו לזדורוב "על-רקע ייאושו ואמונתו הסובייקטיביים כי כל הראיות פועלות לחובתו וכי אם לא יחלץ את עצמו ומיד (בדקה ה-90 כפי שתואר לפניו), על דרך הודאה בלב נקי, צפוי הוא בוודאות למאסר עולם. נסיבות שכאלה מהוות לכאורה פיתוי ממשי להודות, גם אם הודאת שווא". לדעת צרפתי, למדובב ארתור "הייתה השפעה קריטית על הנאשם אשר היה למעשה 'כחומר ביד היוצר' בידי ארתור. ארתור לאורך כל ימי החקירה, ליבה כאמור את חששות ופחדי הנאשם, אשר להצטברות הראיות לחובתו. ארתור דאג ליצור אצל הנאשם עם שובו לתא אחרי חקירות, תמונה קודרת ביחס למצבו המשפטי והראייתי, לרבות על דרך ניתוח, טיפין טיפין, של תמונת המצב הראייתית בכל יום ויום. "ארתור הוא זה שהציע ועודד את הנאשם בכל הנוגע לשימוש באפקט והלב הנקי, תוך בניית גרסה בהתאם. ארתור דן עם הנאשם ולמעשה הציע ובנה עבורו את עיקרי גרסתו להשתלשלות האירועים שהובילו לרציחת ילדה, גרסה ששימשה בסיס להתוודותו של הנאשם".

צרפתי מוסיף: "זכותו של הנאשם להיוועץ בעורך דין, נפגעה מהותית בנסיבות ענייננו. פגיעה זו משליכה לשאלת משקל ההודאה אותה מסר הנאשם". הוא מפרט את מפגשיו של זדורוב עם סניגורו, כולל כאלו שהיו קצרצרים ובהם לא יכול היה בפועל לבחון עימו את הראיות נגדו ולכלכל את צעדיו. הוא נחקר שלוש פעמים כחשוד ברצח מבלי שנאמר לו שזכותו להיוועץ בעורך דין, וממילא מבלי שמימש זכות זו. גם כאשר היה לו סניגור, ארתור היה בפועל "יועצו המשפטי" בעוד הייצוג לא היה אפקטיבי. "פעולות ארתור חרגו מהמקובל ויצרו מניפולציה קשה על הנאשם", אומר צרפתי. "ההתקשרות שבין המדינה לארתור בפרשתנו כללה טובות הנאה ותמריץ כספי, ככל שיחלץ ארתור הודאה מהנאשם. תמריצים אלו, שאף נקבעו כנורמה אסורה מאוחר לפרשתנו... יש בהם להאיר באור בעייתי ומסוכן את התנהלות ארתור בענייננו". "ארתור והחוקרים פעלו להציג לפני הנאשם מצג לפיו במצב הראייתי, מצויות לפניו רק שתי חלופות; האחת - שימשיך לדבוק בחפותו ואז מובטחת לנאשם הרשעה ברצח ומאסר עולם, והשנייה - הודאה תוך שיתוף פעולה שתאפשר לו 'הודאה בלב נקי' ומאסר מופחת משמעותית. לצורך בחינת החלופות העומדות לפניו לרבות אלו לעיל, לא הייתה לנאשם כל אפשרות מהותית להיוועץ בעורך דין. הטיעון לפיו הנאשם בפועל לא התוודה טרם שנפגש עם עורך דינו ומכאן שלא הייתה להפרת חובת ההיוועצות משקל, לדעתי אינו טיעון נכון ובעל משקל בנסיבות ענייננו". צרפתי מסכם: "המקובץ, לכל הפחות, מחדד ומחזק את החשש כי ההודאה נמסרה בעקבות הערכת המצב הסובייקטיבית של הנאשם, מבלי שיכול היה למעשה להיוועץ בעורך דין מוקדם לכך, על-מנת לבחון שהחלופה של מתן ההודאה (גם אם הודאת שווא) בלב נקי, היא החלופה הטובה עבורו. האמור משליך במצטבר על משקל ההודאה שלפנינו". צרפתי מותח ביקורת על התנהלות החוקרים, אשר יצרו בפני זדורוב "מצג מתמשך לפיו מצטברות לחובתו, יום אחר יום, ראיות מוצקות המלמדות על מעורבותו ברצח ומצביעות עליו בבירור כרוצח". למצגים אלו "הייתה השפעה דרמטית על הנאשם. נתוני אישיותו, חוסר ניסיונו וחולשותיו תרמו את תרומתם המצטברת וחיזקו את הערכות הנאשם כי הראיות סוגרות עליו (על אף שעל-פי הראיות לאמיתן – לא כך). "...ההשפעה האמורה קיבלה האדרה בנסיבות ענייננו, לאור מעורבותו האקטיבית והשפעתו של ארתור, שדאג כמו חוקריו, להבהיר לנאשם שהתמונה קשה וללא מוצא וכי במצב הראיות הקיים לחובתו, אחת דינו - מאסר עולם, ללא קשר לשאלת חפותו. התמונה הקשה ורמת השכנוע הגיעו לכדי כך שהנאשם בנקודת הזמן, בה קרס נפשית ואף החל להאמין, עם עצמו – כי הוא רצח את הילדה באפקט ואינו זוכר. החוקרים בהכרח גם צפו וידעו בזמן אמת אשר להתנהלות ארתור ומידת השפעתו ולא עשו דבר". צרפתי מוסיף, "בלב כבד" כלשונו: "מצאתי בסיס להערכה לפיה החוקרים בפרשתנו, כבר מהשלבים הראשונים של החקירה, היו 'שבויים בקונספציה' אשר לאשמת הנאשם. האמור יש בו ככל הנראה להסביר את ההתמקדות בכיווני חקירה מסוימים. את הלהיטות להציג לפני הנאשם מצגים לא נכונים אשר למצב הראייתי, את החלטתם לתת 'דרור' לפעילות המדובב, ואת חוסר היכולת לערער אחר הממצאים".