עורך הדין והילדה שטבעה סיפור אמיתי שסופר על-ידי הרב פישל שכטר: משפחה חרדית יצאה לחופשה בטבריה. האישה ושתי הבנות ירדו לשחות בכנרת, והבעל הלך להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס. הילדות נכנסו למים כשלפתע הגדולה, שלא ידעה לשחות, מעדה, נסחפה עם הזרם למים העמוקים והחלה לטבוע. האם, על החוף, ראתה את בתה שוקעת ומתחננת על חייה, ומכיוון שגם היא לא ידעה לשחות, היא רצה לכביש הסמוך וּבְיֵאוּשָׁהּ החלה לסמן למכוניות החולפות שהיא זקוקה לעזרה. מכוניות רבות חלפו על פניה, צפרו לה, סימנו לה לזוז, נהגים צעקו עליה, עד שלבסוף עצרה אחת מהן. מהמכונית יצא גבר לבוש חליפה נאה ושאל: "מה קרה?", האם צרחה אליו: "הבת שלי טובעת"!!
"אל תשכח שאתה אחרי התקף לב!", הוא עוד שמע את אשתו צועקת אחריו, בעודו מסיר את מעילו מעליו ורץ אל המים. האיש צלל פנימה ועלה בחזרה, מושך אחריו ילדה קטנה. האם נָשְׁמָה לרווחה לרגע, עד שקלטה שזו בתה הקטנה, שכנראה קפצה למים כדי להציל את הגדולה. "יש לי שם עוד ילדה!" היא צרחה בְּיֵאוּשׁ. האיש סב ושב בחזרה אל המים "איפה היא? איפה היא?" והאם הצביעה למרחק וצעקה: "שם, שם". האיש צלל פנימה והתחיל לגרור את הגוף הקטן וחסר החיים אל החוף כשהוא שומע את האנשים שעומדים על החוף קוראים אליו, "הראש שלה במים! תוציא לה את הראש מהמים!" הוא משך את הראש הקטן, השעין אותו על כתפו והביא את הילדה לחוף. אחד הנוכחים התחיל להנשים את הילדה, ואנשי מד"א שהגיעו בינתיים באמבולנס, מדדו לה דופק ובדקו אותה, אבל לאחר זמן מה פנו לאם והודיעו לה שהילדה שהתה זמן רב מדי מתחת למים ונבצר מהם להצילה. כאשר הגיעו לבית החולים, הרופאים אמרו את אותו הדבר. בני המשפחה החלו להתפלל לנס. עוד הם מתפללים ללא הפסקה ובבדיקה הבאה הרופא נשא אליהם עיניים משתאות: "אני לא מאמין! הפעילות המוחית חזרה לפתע לתפקוד רגיל!" הילדה התעוררה לחיים ויומיים אחר כך יצאה מבית החולים על שתי רגליה. הרופאים אמרו שזהו נס רפואי - החמצן לא הגיע למוחה במשך זמן רב מדי מכדי שדבר כזה יקרה! מספר ימים אחר כך המשפחה ערכה סעודת הודיה כדי להודות לאלוקים על הנס, ובקשה להזמין לאירוע את האיש שקפץ למים והציל את בתם. הם אתרוהו בעזרת בית החולים. מדובר היה בעורך דין המתגורר בקיבוץ חילוני, אדם שאין לו ולא היה לו כל קשר לדת, הם הזמינו אותו לסעודה והוא סיפר להם את סיפורו. הוא היה לפני האירוע בתקופת החלמה מהתקף לב ואותו יום נסע עם אשתו לחופשה בצפון. כשראו את אֵם המשפחה מתחננת לעזרה. אשתו אמרה לו להמשיך לנסוע, אבל הוא אמר שהיא נראתה כל כך נואשת, שהוא הרגיש שהוא חייב לעצור ולעזור. הוא סיפר למשפחה שהוא היה חולה במשך תקופה, אבל בעברו הרחוק היה שחיין אולימפי, אם כי מזה שנים שכבר אינו שוחה. אבל, כשבוע לפני התקרית, כחלק מתוכנית ההחלמה שלו, הוא שהה בבית מלון והתחיל לשחות שוב. אשתו אמרה לו שהשחיה הרבה מסוכנת, אבל הוא השיב לה שיש לו הרגשה שהוא חייב לשחות, והוא נהנה מכל רגע במים. האיש המשיך ואמר, שלולא הזמן שבילה בשחייה באותו שבוע, לא היה מצליח להציל את בנותיהם. " קפצתי למים והצלתי את הקטנה, אבל אז אָמַרְתְּ לי שיש עוד אחת. נכנסתי שוב למים, וּכְשֶׁמָּשִׁיתִי את השנייה, והבנתי שראשה נשאר במים, חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה".
כשהגיע הביתה, סיפר, הוא פרץ בדמעות ואמר לאשתו,: "אני הרגתי את הילדה ההיא". אשתו אמרה לו שנהפוך הוא, הוא הציל את הילדה, תוך סיכון חייו שלו. "אבל אני כל כך טיפש", הוא אמר, "לא הרמתי את ראשה מהמים". "לא", אשתו השיבה, "פשוט לא שַׂמְתָּ לב". "לא", הוא התעקש, "היא מתה בגלל הטיפשות שלי! זו הייתה אשמתי. היא הייתה יכולה לחיות!" ואז, הוא המשיך בסיפורו: "חזרתי למקום ההוא וטיפסתי על הר גבוה סמוך. הבטתי לשמיים ואמרתי: 'ריבונו של עולם, מעולם לא פניתי אליך בתפילה. גדלתי בקיבוץ, ושם תמיד לעגנו לתפילות. תפילה הייתה בשבילי תמיד מעשה מביך. זו הפעם הראשונה בחיים שאני מתפלל אליך. אני לא אוכל להמשיך לחיות כך. בבקשה, אלוקים, תתייחס לזה כאילו התפללתי אליך כל חיי, ותחבר את כל התפילות שהייתי מתפלל במשך כל השנים, ותשתמש בהן כדי להציל את הילדה הזאת. אנא ממך". ואז, הוא סיפר למשפחה המרותקת לסיפור: "חזרתי הביתה והתקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שלפני שעה היא התעוררה. בדיוק בשעה שהתפללתי".
חישבו על הסיפור הזה. האם הוא היה גיבור מפני שמיהר לקפוץ למים? או אולי מפני שקפץ פנימה פעמיים? איפה קרתה מתנת החיים? זה קרה ברגע שהוא אמר - הרסתי הכול. ניסיתי והשתדלתי, אבל נכשלתי. במקום להתייאש, הוא לקח את הלב השבור שלו ולא נסחף לעבר הדיכאון והעצב, אלא הפך אותו לתפילה. התפילה הראשונה בחייו. תפילה שיצרה נס! יש לנו רגעים בחיים שבהם נדמה לנו שנכשלנו, שהרסנו הכול. אנחנו חייבים להבין שאותם רגעים ממש, אם משתמשים בהם בצורה נכונה, הם הזרעים של הגאולה, המשיח, רפואה וישועה לכול".
זו הייתה תגובתי לבתיה אשר סיפרה לי את הסיפור: אכן זהו יופי של סיפור, אך פגום מבחינה הגיונית.
מדוע אנו תמיד שוכחים שמי "שעשה את הנס" הוא גם מי שגרם את האסון?
איך אומרים ליד הקבר: "ה' נתן וה' לקח..." אלא שכאן הסיפור בא במהופך: "ה' לקח וה' נתן" ולמען החרוז: "יהא שמו מבורך לעולם".
כן, יש לי רקע דתי, לא שהדת הועילה לנו בשואה, כולל עת נרצח אבי הרב אליעזר
לוין הי"ד, ועמו כל משפחות אבי ואמי.
די לנו בסיפורי ניסים. את מי אנו מרמים פרט לרמאות כלפי עצמנו?!
מילא לנוצרים - להם יש את השטן. הוא הטביע את הילדה והאל הטוב הציל אותה. בְּרָאווֹ.
גם פה יש בעיה: מדוע האל הכל-יכול מרשה את קיומו של השטן ומרשה לו להתפרע?
טוב. לא אנתח פה את פרשת אִיּוֹב או את האמונה הנוצרית בשטן.
בכלל-נחמד מאוד שאת, בתיה הקיבוצניקית בקיבוץ של השומר הצעיר (על מה הוא שומר? על מורשת סטאלין?) חוזרת לדת דרך סיפורי נסים....אכן החסידות מתקיימת מהם כבר מאות שנים...
בספר "משלי אליעז" שיצא לאור ב"ספרי צמרת" עידנתי את המסר העובדתי שעושה-הנס הוא גם מחולל האסון.
ועל דגלנו, על הנס, סיפור הנס עַד יתנוסס...
