צינת הבוקר וצריחת העורב
לא העירו אותי ולא קמתי
למרות שישנתי על ספסל בַּשְׂדֵרָה
ונחליאלית, שאולי רק חלמתי,
נָחֲתָה ממש לְָידִי ובישׂרה
שהסתיו שוב הוֹלֵךְ וְקָרֵב –
לא פקחתי עינַי, לא הֵקַצְתי, לא קמתי
כי בדיוק באותו זמן חלמתי
שאני במיטת אפיריון
על שִׁבעה מִזְרוֹן ומִזְרוֹן
שאין תחתם שום עדשה
לשבש לי שינה דְשֵׁנָה
שינה דשנה וקדושה
כמו שנתו של פריץ יהודי
שכמותו יש כיום רבים
בכת הון-שלטון חדשה
אבל רובה בורים גמורים
שאין לי איתם דיבורים
מלבד דיבורֵי סתם וסרק – ולכן
אני עושה כמיטב יכולתי
לא להיזכר בהם בשנתי
ולא בְּעֵרוּתִי ולא בין לבין
וכשזה מצליח לי אני אומר
אָמֵן!
הִינֵה כִּי-כֵן
מתנהלים להם חיי
במדינה פְּרוּצָה תרתי-משמע
שמָלְאָה זה מכבר עֶרְוַת דָּבָר
ועוד דבר ועוד דבר והכול מצחין ומכוער
עד בלי די –
לכן שום שִׂמחה לא קופצת עלַי
כשאני מתעורר מחלומותַי
לתוך מציאות זנותית מסופלסת
שכולה מעשה ידיהם של מנהיגים
רודפי כבוד ושררה ובצע
ולא נותר לי אלא לשים
זַיִן עליהם ועל עוזריהם.