ספסל מיותם על גדות הירקון,
פיסת דשא ירוק ואהבת נעורים נשכחת.
שם הם רקמו חלומות גדולים,
בתמימות מכמירה של ילדים מאוהבים.
פזמון-
דומה שדבר לא השתנה,
וריח הצמחייה המוכר מציף את הנשמה.
מעלה בהם זיכרונות מתוקים,
מעביר כמו בסרט תמונות של חיים שלמים.
הם חולפים שם מדי ערב, מאטים הצעדים,
הנהר טובל בירק, מרחוק זוהרים הפנסים.
זה בזו הם מביטים, שוקעים בימים רחוקים,
צללי העצים הגדולים - במימי הנחל משתקפים.
פזמון-
דומה שדבר לא השתנה,
וריח הצמחייה המוכר מציף את הנשמה.
מעלה בהם זיכרונות מתוקים,
מעביר כמו בסרט תמונות של חיים שלמים.
הם עוצרים ומשתאים, איך ביעף חלפו השנים,
כמו קשת בענן, כמו סופת ברקים.
על הספסל הם מתיישבים, כמו אז לפני שנים,
מביטים אל תוך המים, צעירים בני שישים.
דומה שדבר לא השתנה,
וריח הצמחייה המוכר מציף את הנשמה.
מעלה בהם זיכרונות מתוקים,
מעביר כמו בסרט תמונות של חיים שלמים.
וכשחלפו כאן לעת ערב, בשעת שקיעה כסופה,
ישבו צמודים על הספסל, נער עם נערה.
הם החליפו מדי פעם מלים מלטפות,
ואז חזרו לשתוק את השתיקות הארוכות.
שם, על הירקון, בפינת הירק הקטנה,
הם חולמים את עתידם באהבה תמימה.
על הספסל הם רוקמים חלומות נעורים,
גם הם פעם יהיו צעירים בני שישים.
פזמון-
דומה שדבר לא השתנה,
וריח הצמחייה המוכר מציף את הנשמה.
מעלה בהם זיכרונות מתוקים,
מעביר כמו בסרט תמונות של חיים שלמים.
