"וַיִּתְלוּ אֶת-הָמָן עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" [אסתר ז']:
כול הַנְבָלִים מִלְּבַד אחד
שחתרו-חתרו-חתרו תחתַי
וניסו-ניסו להתנקש
בחיי מִתוך קינאה
כבר קבורים עמוק באדמה
ונִשארו מהם פַּסֵּי-צוֹאָה
כי בשרם הפך למאכל
לרִיבּוֹא רִמָּה וְתוֹלֵעָה –
כול הנבלים מלבד אחד
ועוזריהם גם הם מִלְּבַד אחד
לא רואים דבר כי אֲרוּבּוֹת-
עיניהם ריקות כבר רִיק נורא
כי התולעים את עיניהם
אכלו עִכְּלוּ הפכו כבר לְצוֹאָה
ועשו כנ"ל לאוזניהם
שלעולם לא ישמעו דבר ...
גם מי שמנעו ממני אז
אֶת השילומים על העוֹגמָה
כי יצאה להם מזה טובת-
הנאה פסולה ואסורה
ישלמו על כך מחיר נורא
עם רִיבִּית והצמדה וקנס
של בשר ודם עד נפיחת
נשימתם האחרונה.
כן. רוב עיסוקַי מאז נִקְבַּר
הראשון בנבלים הנ"ל
עד קבורת האחרון בהם
זה לבוא לירוק על קבריהם !
רוב העיסוקים אך לא כולם
כי בין-לבין-לבין יש לי די פנאי
לְשׁוֹרֵר לָךְ לעשות איתךְ
כול מה שאפשר בָּאַהֲבָה –
אין-ואין-ואין כמו אהבה
שהיא גם יפה וגם טובה
וגם חכמה וגם חינם
לתיקון עצמנו בעולם
ומפליא שאחרי הכול
עוד נותרו לָאַהֲבָה הזאת
כוח ורצון חסרי-פשרות
לעשות גם לתיקון עולם.
