חג השבועות הזה מוקדש לך, אמא.
אני זוכרת אותך בריח הכאהי שהכנת,
מרובע, משוכב בשכבות, מטוגן, פריך
וטעים.
תמיד התבוננתי בך מכינה את הכָּאהִי.
מעולם לא ניסיתי לפתור את חידת טעמו הטוב,
שבא אל פי רק פעם בשנה בחג השבועות.
מעולם לא ניסיתי להכין אותו בעצמי,
כי זו המומחיות שלך אמי,
ויש מאכלים שטעמם הטוב בא רק מפרי ידייך.
חלפו השנים, אימא הלכה לעולמה.
הערגה בכול חג שבועות הייתה לא לעוגת גבינה, או פשטידה עשירה,
אלא לכָּאהִי, הפשוט, שעשוי מקמח, מים, מעט מלח ומרגרינה.
ידעתי שלעולם לא אשוב לטעום את טעם המעדן המטוגן שכה אהבתי,
עד שיום אחד, ראיתי מרשם בפייסבוק, ונדלקתי.
הסתבר שהכנתו פשוטה
והחלטתי לנסות להכינו
ובכך להחיות אתו את אמי
שנכנסה לתוכי ועודדה אותי.
היא עמדה קרובה אלי,
נכנסה עמוק בתוך נשמתי
ושמחה שאני מחייה אותה.
דאגה שאדייק,
שלא אדלג על שום שלב,
בדיוק כמוה.
שמתי את החומרים בקערה,
והיא לשה בידיה הגרומות המגוידות
וערכה ושטחה את הבצק
ומרחה מעל העלה
מרגרינה או חמאה
וקפלה.
ונתנה לבצק לנוח במקרר,
ושוב שִטחה ושוב מרחה וקפלה
ורדדה
ולבסוף טיגנה...
ואימא עמדה וטיגנה וטיגנה
ובטיגון, שכבות הבצק הדקות,
נפתחו, תפחו
והשכבה החיצונית הפריכה והחומה
הוכיחה שהמלאכה הושלמה.
כל אחיי מרחוק הריחו
ובאו לטעום מהגעגוע.
כל אחד לתורו חיכה
לקבל את הכאהי חם פריך ישר מהמחבת
אכל בערגה עם סוכר או סילאן
ואני אכלתי אותו בטעם טבעי,
מעט מלוח, עם הזיעה של אמא,
שניגרה והתערבבה בתוך הבצק
ונתנה לו את הטעם המיוחד רק לה.
וחיכיתי שיגיע תורי לסבוב שני.
טעמו הפשוט של הכאהי מאז ומעולם,
כמו כל טעמי האוכל שאמי הכינה,
היה טעם של חג, של מסורת מקודשת
שלא חדלה מעולם.
לא היה חג שבועות בלעדיו.
השנה, אחרי שאימא ניצבה לידי ופעלה יחד אתי,
שמחה, שגם נכדיי נישבו בטעמו הנפלא של הכאהי
וביקשו שלא אכין אותו רק בשבועות, אלא כל יום...
אני לא שוכחת שיחד עם הטעם הנפלא,
עשייתו לוותה בעמל רב,
לישה, רדוד, מריחה,
טיגון בחום של חודש סיוון.
אני עדיין רואה איך אגלי זיעתה
נוטפים ממצחה
ומתערים בבצק
והיא ממשיכה במלאכתה.
ואני לא זוכרת
שראיתי אותה פעם אחת טועמת
מהמאכל שנפשנו יצאה אליו.
אחר כך היינו שותים תה מתוק
ויושבים על הרצפה הקרה
ואבי היה קורא באוזנינו בנעימה מיוחדת את "מגילת רות"
ולמרות שאם לא ידעה לקרוא אף תו,
היא הרנינה בקולה בעל פה
כאילו היא קוראת מתוך המגילה.
אלה רגעים שאקח אתי תמיד,
רגעים שלא ידעתי לילדיי להעניק.
רק היום בפעם הראשונה,
הנכדים טעמו מהכָּאהִי הנחשק
ושאלו, מהי "מגילת רות"?
ספרתי להם בקיצור את הספור המופלא
כשגם הוריי ניצבים לידי
שמחים שלקחתי אותם לחג לביתי.
