רוח רעה, סופה פרועה
הניעה צמרות העצים כמניפות,
שברה ענפים, זעמה, לא חמלה,
השליכה לארץ קני העופות.
כך קרה גם לקן של יונה צחורה.
כנפה נשברה, גוזלה הרך
הוטל למרחק וכוסה בעלים.
לא שמעה מה צווח, מה צרח.
חיפשה לא מצאה, בצר לה אמרה
נטרף גוזלי באסון הנורא,
צלעה סחור סחור, בין שברי השברים
מוחה דמעתה בכנף השבורה.
גם גוזליו של עורב שחור
הוטלו על הארץ. צווחו. הוא שמע.
התעופף להציל על-פי הצווחה
כל גוזל שנותרה בו עוד נשמה.
בזה אחר זה, סומא, בחשכה
נשא אל קנו כל גוזל וגוזל.
סכך על כולם בכנפיו כל הליל,
פן חום גופם הקטן יאזל.
עם שחר אספה הסופה כל ענון,
יצאה החמה, האירה אורה,
אז גילו נדהמים הקטנים השחורים
ביניהם קטנה צחורה!
מיד מהומה, ציוצים, צפצופים,
"גרש את הזר הפולש",
"הוא שונה, הוא חוטא, הוא בא בערמה
להיות הגוזל היורש"!
"הוא יאכל את חלקנו, מימינו ישתה,
לא יחדל להצר ולדחוק",
"שחור - זה שחור, ולבן - זה לבן,
הוא מפר בזדון את החוק"!
אמר העורב, "גוזליי היקרים,
הייתם אחים לצרה,
עכשיו ניצלתם יחדיו גוזליי,
היו גם אחים לבשורה"!
צפצפו, "אי-אפשר", צייצו "לא יהיה",
"אבינו רחמן - הוא אכזר,
הוא נוטל את חלק בניו ומחלק
אותו מחמלה לזר".
שמעו שני אוחים זקנים המהומה,
קרבו אל קן המריבה.
שמעו מה צייצו גוזלים, ושמעו
מה אמר העורב בתשובה.
פייס הזקן האחד ואמר,
"יש הרבה בני עוף בעולם,
שחורים, לבנים גם ססגוניים
אבל הם ציפורים כולם"!
הוסיף לפייס הזקן השני,
"גוזלים מכניסי אורחים
יגדלו להיות -גם אם הם שונים-
בני עוף אוהבים כאחים".
שמעו השחורים. אבל הצחור
צייץ, "לו יכולתי לבחור,
הייתי רוצה להיות ביניכם
גם אני גוזל שחור".
גערו בו שני הזקנים ואמרו,
" נולדת צחור לאמך
גם בין עורבים הישאר יונה
בכבוד רב ובשמחה".
פרשו הזקנים, העורב לא חדל
להזין יום יום גוזליו,
עד שבגרו והיו מוכנים
לעוף כל אחד מאליו.
אך בטרם ייצאו מן מהקן ציווה,
"הבה נעופה יחדיו
לחפש את האם של האח הלבן
שכולה גלמודה בלעדיו".
חיפשו על הארץ, סקרו מעל,
סוף דבר נתגלתה חורבה,
ובחורבה ישבה לה יונה,
האפירה כבר בכאבה.
הקיפו אותה אהבה עצומה,
חבשו את כנפה השבורה
והמריאו שחורים ולבנים אוחזים
בחוט של תקווה תכולה.
