שניים דובים צעירים, יהירים,
בני אצולה בפרוות צחורות,
טיילו על חוף הקרחון ההומה
לראות ולהיראות.
עבר על פניהם פינגווין שמיהר
להאכיל גוזלו שבקן,
גיחכו, אמרו זה לזה בקול
הוא נכה מלידה, המסכן!
הוא גם לא יודע איך מתלבשים
באיי השלגים והקור,
הוא הולך בשחור, עוף מוזר שלא עף,
מגוחך, מתנודד כשכור!
הפינגווין שמע חרפתו והבליג,
לא דואג אלא לגוזלו,
יאכל ויגדל וירקד כל ימיו
כי הוא פינגווין למזלו.
פתאום הבריק ברק ורוסק
הקרחון, והשניים דובים
נאחזו בשבר של קרח נמס
מוקף כרישים מרובים.
ספקה אימא דובה טלפיה, צווחה
הצילו הם נסחפים,
הקרח יימס והם יטבעו
לקול קינות השחפים.
עוד האם מזעיקה והפינגווין צלל
ושחה כמו טיל שנורה,
הקדים כל כריש ואת השניים הציל
מגורלם הנורא.
הם עמדו רטובים, בושים והודו,
אנחנו המגוחכים,
פינגווינים צולעים כשהם מהלכים
ואנחנו כשאנו שוחים.
אמרה אמא דובה, בני היקרים,
בקשו מן הפינגווין סליחה,
פגעתם בכבוד ליבו הישר
בלעג על ההליכה.
ועכשיו אני שומעת בוכה
הגוזל כאילו ננטש,
בואו נלך לאמץ את רוחו
בטרם כוחו יותש.
הפינגווין בראש, הדובה אחריו,
אחריה השניים בנים,
הלכו מדדים להאכיל הגוזל
בכל מיני מעדנים.
והייתה חגיגה, הקרחון לא ראה
חגיגה כזאת מעולם,
דובים כבדים עם פינגווינים צולעים
רקדו בקצב מושלם.
ומאז יודעים הכל את הסוד,
כי כל השונים הם שווים,
וכל הכבוד מחמם את הלב
על קרחון הנאהבים.
