שיר העורב שהתחפש

1 היֹה היָה עורב שחור בעל דימוי עצמי נמוך שֶׁקָּץ במראהו המכוער והחליט לשים לו קֵץ. מֶה עשה? יום אחד יצא לצוד נוצות מכל צפרֵי היער. מִבְּלִי מֵשִׂים נטל נוצה אחת צבעונית מהקיכלי, מהכנרית, מהתוכי ואף מהטוָס יְפֵה הנוצות. נטל העורב מספָּרַיִם, גזר את נוצותיו השחורות, והדביק את הנוצות החדשות לגופו בַּסֵּתֶר. הביט בַּמראָה וּבחזה נפוח מגאוָה התפאר: ראי ראי היש יפֶה יותר ממני ? שמֵח וטוב לב יצא העורב החוצה להציג את מרכולתו וּמראהו הֶחדש לעינֵי כל הצפרים. התפעלו הצפרים מהצפור היפה הזוהרת בשלל נוצות צבעוניות, טרם ראו כמוה, אחרי הטוָס מלך הנוצות. מי אַתְּ? שאלו הצפרים בהתפעלות וּבסקרנות רבה. פֶּה אחד החליטו לערוך לה טקס מלכוּת ולהכתיר אותה למלכת הצפרים. אולם בעוד הצפרים משתחוות למלכה החדשה בגינוני חצר, נשרה נוצה אחת מן העורב, וחרפתו השחורה נתגלתה לעין כל. הצפרים הנדהמות גילו אז את הנוצות שנתלשו מגופן. חיש מהר תלשה כל צפור בחזרה מהעורב את נוצתה הצבעונית, והעורב נותר בעירומו השחור חף מכל נוצה. בראש מורכן וּבעינים מושפלות שב העורב בודד לכלובו. בוש ונכלם ממעשהו קרחַ מכאן וּמכאן.