שנים, עידן ועידנים,
הייתה ספינתי הרעועה-
מפרשיה בלואים, משוטיה שבורים-
קשורה למזח אפל,
ואני כמו לא ידעתי.
רק בבואי אל החוף האפור
רדוף סופות קודרות
ורוחות רושפות פיח וענני שריפה-
הנה פתע, נעה- לא נעה במים, כהים,
ליחכו האזוב שדבק בה-
חיכתה לי.
ועליתי בה.
וחציתי את הים האחרון
לא אדע איך.
אולי צמד דולפינים שקופים מקדם
הגיחו ממעמקים, הוליכוה.
ואולי גלים יש נוהים בעיים
אל החוף ממנו תעו אל לב-ים-
והמה המו לי כבשוב החולמים
ונשאו אותי חפים מכל קצף,
אל אשר לא ידעתי איוויתי.
ואולי לא ראיתי ניסים על הים
וימין חתרה ושמאל לא חדלה,
וספינה רעועה, ומפרש בלואים, ומשוט שבור,
שרו עם המים
ויכלו להם,
חיים אין מנוס,
היאסף אין תכלית.
וראיתי קרב אליי מרחוק
כחוט זהב קושר את הארץ
אל הרריה המרחפים,
ובאתי, עליתי בחוף ואין מזח
רק חול זהוב למרגלות צוק
ושמש בצמרות,
וציפור דואה ממתינה.
ומאז אלך בשבילים שכבשתי,
מאז קוצר
בשדות שזרעתי,
מאז קם קובע
את המזוזות
בבתים הלבנים אשר בניתי,
מאז עומד בשוחות שחפרתי,
מאז שותק על קברים שהיו לי
כבור בו הטמנתי את אהבותיי,
מאז מביט אל מעבר לים
לראות אם אראה את מה שעזבתי
מונה פעימות של כל המתים
שאין בעולם עוד מי ששומע
לבד ממני בהביטי
בספינה שלי זאת הרעועה,
מפרשה בלואים-
משוטיה שבורים-
נטויה על צידה בחול
למרגלות הצוקים.
