נער לא הייתי.
נרדפתי לתוך בגרותי בפתע ובפתאום
והטילו לתוך נשיה- עד הנה-
את ימי חמדת שחרה של ילדות,
והיה כאילו באתי לעולם
ביום בו התנפצו מעליו השמים
וביתקו את הארץ ועשו בה תהומות
והשליכו יושביה על שווא לבורות
ושוורדיה אל שברי גשרים
שתלו מזה על הנהרות ומזה טבלו במימי אדומים,
ומי שעלה או חזר ועקף, או קפץ מיואש ולא שב.
והיה כאילו לא היו לפני ימי הזעווה
ימי תלתלי זהבם הרכים של ראשי תינוקות תמימים.
והיו רודפים.
שלהם הייתה הארץ -תחת רגליהם לא פתחה את פיה.
מעל ראשיהם לא התנפצו השמים.
לא היה להם אלוהים אבל הוא היה עמהם.
ואני כמו באתי לאוויר העולם לדעת כי נולדתי נרדף,
כי נדונותי לנוס מן הבור,
לבחון את הגשר, לארוב למילוט, לאלף את השקר,
לירא את חיי הקטנים שחתרו לפליטה
ותבעו ממני לשמור עליהם כשועל המציל מלקוח מארי.
זה היה העולם. לא היה בלתו.
הייתי תולעת. חוקת הדברים.
נזהר לא להירמס. לא להיקלע בין חומות התיל
השומרים על אבירי המרססים
כל תולעה אשר עריסיהם אספו
בערים ההומות, בכרכים הגואים, בכפרי החורשים,
לבל תזהם לדידם את דמם הטהור במגע, במראה, בחלום משוגע.
הם היו אדם. אדם נעול מגף. אדם על רציפי קרונות בהמה.
אדם בסרטים שחור לבן בהם הם צרחו שאני תולעת.
אדם שהעלו באש את בתי עירי.
אדם שהניחו מצחיות עטורות גולגולת מתים
בכניסה לאולמות נשף
בהם חוגגים את ערמות התולעה הרמוסה
ומאריכים ללגום שמפניה.
והתמודדנו.
לא יכולתי להיות אדם.
אבל אם תולעת, רציתי להציל את כבוד התולעת.
הבטתי באמי.
בכל ניע מעפעפי עיניה, לחייה, שפתיה, הילוכה. קולה.
שתיקתה.
כבוד.
ואני והיא תולעה.
הבטתי באבי.
נחוש. דרוך. נוקב. יוצר פרצות לנוס. פותח פתחים להיות.
אציל.
כבוד.
ואני והוא תולעה.
הבטתי באחי הקטון.
נדהם. תלוש. לא יודע בכי. עצור. בלום. מתרפק.
עיניים גדולות וכבר טובל בהן עלבון.
ולבי שידע יותר ממוחי הלם אל תוכי את השבועה
כי עם אלה תולעה קדוש כבודה,
ולא ידעתי אלא שקדוש הוא מה ששום אדם מגף לא ירמסנו,
ששום רציף לא יעלנו על קרון,
ששום ריסוס לא יוכל לו,
ששום מצחיית גולגולת לא תוטל עליו ותכסנו,
שקדוש הוא אבא, אמא, אחי, אני.
תולעה קדושה.
נער לא הייתי. אבל זקנתי.
שמונים שנה חסר אחת מאז נבעטתי למה שהיו נעוריי,
אני יודע ביני לביני, רק ביני לביני - כי למי אומר,
כי למי ויבין, כי למי ויאמר לי הן-
כי לא באה לעולם הווייה מגוחכת יותר מהוויית אדם מגף,
ראוי לבוז יותר מאדם נועל קרון בהמות
ורושם כמה שעות עשה בדרך מביתו עד למסוף ההעמסה,
ועד לתליית מנעול הברזל הכבד על דלת ההזזה
מאחוריה דחק באין מספר תולעה,
כי אין נואל יותר מאדם החוגג את חייו על ערמות המתים שערם,
כי מי שעשאני תולעה
הוא טיפש, חסר דעת, הלום, טמטום, אידיוט,
וכי מצחיק עד כמה שקמים מאז מיני זוטר אידיוטים
המבקשים במועל להנציח אותו
ושאין בעולם מבול מבהיל יותר מאשר מבול של אידיוטים כמותו !
ואני בארצות השמש. אני בשנות החמה. אני חי אביב כל היום.
עם ביתי. ילדי. נכדיי. עם עירי. עם ארצי. עם תבל כולה. מאמין. שפיות.
אני מביט אל אחור ויודע, לא הייתי מעולם תולעה,
אבל הצלתי כבודה,
לא הייתי מעולם תולעה, לא אני ולא מי שנרמס כתולעה,
לא אני ולא מי שהומת כתולעה,
לא אני ולא מי שליבו נשבר ועודנו ער כתולעה,
מעולם לא תולעה - אבל קדושתה עמי,
מעולם לא תולעה, אבל קוימה שבועתה.
