די לו

אוויל המוות. בא לעולם לפקוד זיקנה ליטול משם את שכר יומו. ולא די לו. הוסיפו לו גם את הרשות לעמוד נינוח על מראשות אדם השוקע נכנע בחוליו, ולא די לו. התותחים והשוחות פותחים לו שער נקוב שיבא והוא בא בהמון ומונה, לא ייעף, שם כל בוכה ובוכה על חללו, ולא די לו. סופות שוברות ים, רעש סודק אדמה, מטיל רחובה של עיר לעיים, והמוות בא שם לחגוג במהומה את גורלו- -ועוד לא די לו. הוא זוחל גם שבע -קטל אל חצרות ילדים, ממית ונס רדוף צל תינוקות, עומד רגע בין שול לשול בכבישים מכה סתם ובורח מעלבון אלוהים אל אפלת אותם המקומות בהם התירו לו לאסוף בלי רחמים את שללו. ולא די לו. אוויל, הן יום יבא, איך לא, וסיעת מלאכים אמונים על דינים יקיפו אותו, יעוורו את עיניו, ישברו חרמשו, ויובילו אותו בשם הדיין של כל דייני עולמו היושב ברום היכלו, וכפות לפניו, הוא ייתן את הדין על כל מת שהוא הרג רק מפני שלא היה די לו. אוויל. הוא יודע שהוא לא יחמוק, אי-אפשר. הן לרגלי אותו ההיכל עומדים יחדיו רבא פעם רבא קטגורים, אבות ובנים, אימהות, בנותיהן, כל צבא הגזולים, ומעידים, מקהלות של כל הדורות כי מר המוות גם אחרי שכילה חוק יומו - השתולל ובא בעורפם רק מפני שלא היה די לו, ומי יעמוד בפני רבא הרבבות, חיל-תוגה ודאבה שאיננו לאה מימי בראשית לתבוע בכל מאודו דין אמת, לא סיעת מלאכי עליון, לא דיין כל הדיינים, כי די לו במרומיו.