הוא אהב אותה,
וארס לו אותה לעולמים,
גם כשקר, או שמש יוקדת ושרב,
וזעתו נוטפת וחם והוא ובקושי נשם
לרגע אותה לא זנח.
ולמרות שהחמה בו נקמה,
ואת עורו הבהיר והצח השחיתה
במחלת עור ארורה,
המשיך לתת לה את הנשמה.
הוא אותה אהב
יותר מאשר את אשתו וילדיו.
הם קנאו באהבת חייו
שלרגע אותה לא עזב.
הוא אהב אותה
נטע והשקה, וזיבל ודשן והדביר,
נתן לה את אונו והונו,
ולא שכח להתפלל לקונו,
שתתן לו יבול ותשיב לו את ממונו...
עובד אדמה, לא יוצא לפנסיה,
וכשהילדים מעדיפים עבודה מכובדת,
במשרד ממוזג ולא בשמש יוקדת,
בלי עזרה הוא נותר במשק לבד...
הוא העסיק פועל, שאתו את המשק תפעל,
והייתה לו סיבה לקום בבוקר השכם,
שמח ומאושר לעבוד את אהבת חייו
לנשום את ריחה וליהנות מהפריחה
ולתת לה כל מה שהיא צריכה...
הרגיש שהוא חי!
ולמענה הכל כדאי!
וכשהוא במפתיע חלה וכוחותיו נִיטלו,
ונפל למשכב ארוך וממושך
נלחם על חייו,
לא דאג, איך יסתדרו בלעדיו
אשתו וילדיו ונכדיו....
דאג שהיא תקבל את הטיפול הראוי
והבטיח לה, שאליה, הוא עוד ישוב...
הוא ידע, שמשוגעים כמותו כבר אין
ושבלעדיו,
לא אשתו ולא ילדיו
ידעו לטפל כמותו באהבת חייו
והוא נעצב!
האם כל עמלו היה לשוא?!
הוא מאמין שהוא יבריא, כי כך הבטיח לו הרופא,
וכשמצבו קצת משתפר, הוא קם מהר אותה לבקר,
לראות אם היא ממשיכה לתת לו את פריה...
וכשיום אחד הוא ראה איך השרב את הפרי שטרם הבשיל, הפיל,
מצב רוחו האפיל...
באהבת חייו ימשיך לטפל ולהציל.
ולמרות שהוא אותה אוהב,
הוא לא ממהר לשכב בתוכה,
רוצה להמשיך להריח את ריחה,
לטעת בה עוד עצים שכבר הזמין
שמהם יאכלו גם הדורות הבאים...
