פרא בוסתנים

בֵּטוֹן מְזֻיָּן וּמֻפְרָט גָּנַב לִי נוֹפֵי יַלְדּוּת נָסִים מִפָּנַי וּפֶרֶא בֻּסְתָּנִים מְנַמְנֵם לוֹ כְּבַר שָׁנִים בְּשׁוּלֵי דֶּרֶך עָפָר נְּטוּשָׁה בְּרָאס אֶל עֵין בְּחֵיקוֹ צִיַּת קוֹצִים צְרוּבָה זוֹקֶפֶת קוֹמָתָהּ בְּטַבּוּרָהּ מְמָאֶנֶת לְהַאֲמִין כִּי חָדְלוּ מִזְמַן אֳרָחוֹת חַיִּים בִּנְתִיבָהּ וְרַק שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים בְּמָה שֶׁהָיתָה יַלְדּוּת כְּרָמִים וּפַרְדְּסִים. פֶּרֶא בֻּסְתָּנִים מְנַמְנֵם לוֹ גַּם הַיּוֹם בְּשׁוּלֵי דֶּרֶך הַסִּרְפָּד וְהַצַּבָּר וְשׁוֹאֵל אוֹתִי לְאָן הָלְכוּ הַפַּרְדֵּס וְהָרִמּוֹן עֲדוּיֵי שֶׁמֶשׁ לְאָן הָלְכוּ מִכָּאן כָּל הַכְּפָרִים וְהַכַּפְרִיִּים עִם יַם הַנְּרָדִים בְּאָהֳלֵי קֵדָר לְאָן הָלְכוּ הַמּוֹר וְהָאֲהָלוֹת עִם רָאשֵׁי בְּשָׁמִים עֲדוּיֵי כָּפִיּוֹת . אֱמֶשׁ שָׁבָה זִקְנָתִי הַמְּדַדָּה אֶל נוֹפֵי יַלְדוּתִי הַנָּסִים מִפָּנַי לִפְגּוֹשׁ אֶת פֶרֶא בֻּסְתָּנִים אָזוּק בְּגֶּדֶר הַצַּבָּר בִּתְנוּמָתוֹ בַּעֲרִיסַת בֶּטוֹן מְזֻיָּן וְשׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל חָנוּק, הֵי אַתֶּם, נוֹפִים נָסִים, סַפְּרוּ לִי לְאָן נֶעֶלְמה יַד גְּרוּמָה שֶׁפֶּרֶא בֻּסְתָּנִים הָיָה בֵּיתָהּ, לְאַן נֶעֶלְמוּ שִׁפְעַת מַעַיְנוֹת גַּנִּים וּבְאֵרוֹת מַיִם חַיִּים וּפְתוּחִים ? מַדּוּעַ בֵּטוֹן מְזֻיָּן וּמֻפְרָט גָּנַב לִי נוֹפֵי יַלְדּוּת נָסָה. אני חוזר לפתח תקוה בעשור התשיעי לחיי לבלות בה את שארית חיי בדיור מוגן המוקם באזור שהיה פעם פרדסים ולולים. השיר נכתב בעקבות סויר במקומות שהיו פעם נופי ילדותי. כתבתי את הישר בעת מפגש עם מה שהיו פעם בוסתן ובית של כפר ערבי ראס אל עין (ראש העין כיום), טרם בוטנו שש מאות מעיינות (נבעים) של הירקון, בהם התרחצנו בילדותנו. כיום נותר "צבר פרא" אחד בלב פארק "אפק", המוריק דשאים עצים ופרחים. כיום נותר "צבר פרא" אחד - מצבה זקופה בלבם של דשאים מתורבתים לזכרם של חיים שנספו, לזכרם של בתים ובוסתנים מגודרים בצמחי צבר שהיו ואינם. ליד אותו "פרא בוסתנים" נותרו בפארק הירקון שתי אבנים - שני לוחות הברית של חיים שנגדעו.