בארצנו, בואו של הסתיו מבשרים: / נחליאלי, חצב, ושביתת המורים. על מה נזעקים מחנכֵי זאטוט? על זילות מקצועם ושכרם הפעוּט! גָּדל לו מספר תלמידים בכתה, / משמעת פקעה, בריונות גאתה. החינוך, כידוע, נמצא במצוקה / של איכות ותנאים, מזה עת ארוכה, שנים מרובות מאום לא התרחש / ואזלת הניהול ממשיכה לדשדש. ועכשיו, על סף עוד סיבוב של בחירות / אופוזיציה זועקת - "חינוך בצרות" בפנים חסודות ובקול של קינה / כאילו כל זה התרחש תוך שנה... עליה בשכר היא מַשְׂאַת כל עובד, / כשיוקר מחיה רק עולה - לא יורד. רמת השכר היא מדד בו מוּכָח / עד כמה מעמד העובד מָעֳרָךְ. כל מקצוע אשר בו עוסקים המונים - / כמו עובדי רפואה, רווחה ומורים, משקל של שכרם מתוך כלל התקציב / הוא עצום, ועל כן די קשה להוסיף (תוספת שכר, זעומה אם מושגת / מעולם לא יוכלו כבר ממנה לסגת), וכאן, בדיוק הוא הפח הַיָּקוּשׁ - / לדרישות המורים לא פשוט כלל לחוש... מול עמלים ששכרם מקופח / ישנם בכירים ששכרם - טוֹל וקח! יען קוצבים את שכרם לעצמם / התקציב זאת סובל, "כי מועט מספרם". אלא תוספות השכר לבכירים / הנן לעג לרש להמון השכירים. לעובד במניין, הבנה די דלה / ברזי מקרו תקציב וניהול כלכלה, בה כלול גם אתנן שקונה השלטון / ממיעוט שבסוף הוא נותן את הטון. ועל כל הפלאים, כקטנים או גדולים - / אמצעי האוצר נותרים מוגבלים. ציבור מקופח יעמוד על זכותו / לכיבוד מקצועו וּפַרְנֵס את ביתו. כל עובד, כיחיד, דל אונים מול רשות / ועל כן מיוצג הוא בידי האיגוד. ברם, כשמדובר בייצוג המקצוע 8 עסקנים, מטבעם, רבי כוח הזרוע. למורים יש מסורת ייצוג תוקפני, / נציגיהם - הם מורים לחינוך גופני; (רן ארז, לשם הדוגמה פה נגיד / ומאום לא חסר למרת בן-דוד). היא ששה לקרב של חָרמה על כל פסיק / ומרוב מדנים - לא מרבה להשיג. ובכן, מה הרבותא - מדי כל שנה / יש איום בשביתה, וכי מה נשתנה? אלא מאי, נציגים של אוצר ומורים / לפתרון הסוגיות כלל אינם נמהרים. מכריזה בן-דוד - מכלום לא אסוג / שביתה שאכריז - לא הייתה כזו, עוד. משא-ומתן - אמנות של פשרות / מדוע מראש כבר קיבעה מטרות? אם אכן דעתה נחושה, לשביתה! / למה מכוונת את סוף דעתה? ישנם פרשנים (ביניהם לא הייתי) / הגורסים שלכל יש ניחוח פוליטי: בראשון לספטמבר, תחילת שנת לימוד / בראשון בנובמבר, בחירות (כך יעוד). הבֵּין זה אל ההוא יש סמיכות פרשיות? / מי יפסיד או ירוויח מגל של שביתות?