השיר נכתב בחצר בית חולים בעיר תל אביב, כשאני יושב בגינה ומארובה אחת בבית החולים היתמר לו עשן, "שֶׁלִטֵּף" בַּחֲמִימוּת רבה את יריעות שמי התכלת היפים הפרוסים מעלי, כמבקש "לְנַשֵּק וּלְחַבֵּק" את כל מרחבי השמים הנקיים הפרוסים מעלי. בעת כתיבת השיר אני חש, שהעשן במלתעותיו הגסות נוגס בשמי תכלת נקיים ויפים, שאני נושא עיני אליהם. מעברו השני של הכביש ממתקן ספורט של קבוצת כדור רגל גם כן התמר לו עמוד עשן "שֶׁלִטֵּף" בידיו הגסות והמזוהמות את השמים, המקפידים לשמור על ניקיונם. למרבה הצער, אנחנו כאן למטה משבשים את מאמציהם. נראה, שהעשן מבית החולים וממגרש הכדור רגל גמרו אומר לחבוט בבעיטות מזהמות בשמש המרהיבה ביופייה. אני חש עלבון, שאנחנו היושבים בגינה בחצר בית חולים בעיר תל אביב, ששמש יפה וצחה, המעניקה לנו באהבה רבה מחומה שי יפה לחיים, אנחנו גומלים לה בממטרי זוהמה, העולים ממעשי ידינו בארץ השמימה. מצער אותי שיריעות שמים זֹהֲמוּ על-ידי אלו, החייבים לשמור ולדאוג להן. בעוד אני כותב מגיעה עוד הצלפות עשן גם ממבנה סמוך לבית החולים, בו יש אולם חתונות וסופרמרקט גדול. קשה לי להשלים עם מראה של שמש יפה, המקבלת חבטות אנושות של עשן. חבל שאיננו מבינים, שכל יום שאנחנו מזהמים את השמש, אנחנו מביאים קץ למפעל האנושי היפה שבנינו בארץ ישראל. שֶׁמֶשׁ שֶׁזִּהַמְנוּ בְּיָדֵינוּ תָּלְתָה מֵעֲלֵינוּ אוֹר עֵירוֹם בָּנְתָה סְבִיבֵנוּ עִיּוּר מְפֻחָם. שֶׁמֶשׁ שֶׁזִּהַמְנוּ בְּיָדֵינוּ תָּלְתָה בַּכִּכָּר עֲרִיסוֹת זִכָּרוֹן לְיַלְדּוּת בְּמוֹשָׁבָה נְקִיָּה שֶׁנָּסָה מִפְּנֵי בַּגְרוּת בְּרוּטָאלִית לְבוּשָׁהּ מְטֻלָּא בְּאוֹר מְבֻתָּר בְּלַהַב עָשֵׁן וְעִפְעוּף עֵינֶיהָ נָעוּל בְּחַלּוֹן מְסֹרָג אָפוּף בְּקוּרֵי אֲוִיר מְְגֻרְעָן שֶׁיַּחֲרִיב אֶת חַיֵּינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת. שֶׁמֶשׁ שֶׁזִּהַמְנוּ בְּיָדֵינוּ אֵינָה סוֹלַחַת לָנוּ כִּי בִּטַּנּוּ בְּבֶטוֹן מְכֹעָר חַיֵּי שֵׁשׁ מֵאוֹת מַעֲיָנוֹת שֶׁל יַרְקוֹן יְפֶהפֶה הִשְׁחַרְנוּ אֶת פָּנָיו וְאָטַמְנוּ אֶת לִבּוֹ.