העצב הנורא מכה בי עכשיו דמעותי זורמות על לחיי אני נזכרת שלעולם לא אוכל לראות אותך יותר כן נכון אני מדברת אתך עכשיו יותר נכון עם נשמתך אבל אנו עדיין חיים בעולם הפיזי ונוכחותך חסרה לי חסרה לי כל כך תמיד חשבתי שלאבד ילד זה הדבר הנורא ביותר שיכול להתרחש בחייו של הורה והנה זה התרחש בחיי וכל כך קשה להטות את החיים ממסלול העצב אל מסלול השמחה למרות שפורים מתקרב אני כל כך משתדלת לא להיות קרבן של הנסיבות והיקום מעמיד אותי עכשיו במבחן הקשה ביותר בחייה של אם – מי ייתן והייתי יכולה להיות כמו השונמית שלקחה את בנה המת אל הנביא אלישע והוא החייה אותו. מדוע אין בקרבנו עכשיו אף אדם שיכול להחיות מתים כמו הנביא אלישע. אני כל כך רוצה להיות האדם הזה הלוואי ויכולתי אני להחיות אותו במגע ידי או בנשיקות פי אבל כשנתתי לו נשיקה ומצחו היה קר ועיניו חצי עצומות והוא כבר בממלכת המתים לא הרגשתי שהוא מתעורר לחיים. וכשהורידו אותו אל הבור החפור באדמה ושמו מעליו מרצפות וכיסו אותו בעפר הרגשתי שכל עולמי חרב עלי ובכל זאת אני מתפללת עכשיו: "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. ונאמן אתה להחיות המתים. ברוך אתה ה' מחיה המתים".