הילדון לא יודע מנוח,
הוא שובב לפעמים עד מאוד,
עולליו מבקש הוא לסלוח,
כשעניין מתגלגל עד דמעות.
בבית ספר תמיד הוא מפריע
למורים אין יותר סבלנות,
הדבר זה איננו מפתיע,
בכל יום לא שונה מציאות.
לעת ערב חוזר ומבטיח,
שמחר ישתפר, ישתנה,
כשחוזר - שוב "שותק כשטיח",
כנראה הוא מזה נהנה?
כשלאוכל הרגע מגיע,
והאוכל טעים, מגובן,
רצונו לא ניתן להשביע,
טעמו אף פעם לא מובן.
יש לו לב של מלאך משמיים,
אך מוחו כבר נמס בקונדס,
טובתו רק על כף המוזנים,
כך תמיד הוא יוצא עם הפרס.
שוב תקווה בי העולה, שלנצח,
ישאר לו חיוך התמים...
הוא חרוט לו כאות על המצח,
גם בכעס אני זאת מבין.
