|
|
2 |
|
|
אתה כותב נהדר. למה לך לקלקל את זה עם ציטוטים מהערביה הזאת? חסרים פתגמים ומכתמים יהודיים? הנח לעוכרי ישראל לעכור בינם לבין עצמם. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
שושנת הרוחות |
|
3 |
![](https://www.news1.co.il/img/spaceTalkback.gif) |
תגובה |
|
אלין | 1/11/07 21:37 |
|
|
אינני מבינה באמת איך אתה מצליח לסלוח?????????? אני אפילו לא מצליחה לשכוח.............. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
אלין |
|
|
היית מבין שהוא מספיק גדול כדי להיות מסוגל לרחם אפילו על החלאות שניסו להתנקש בחייו.
אם אתה מעונין לדעת מדוע השיר הותיר אותי עם הרגשה והבנה שונה לגמרי מזו העולה מתגובתך הקצרה, כנס לאתר של סובול וקרא תחילה את "הזאב הרע". |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
מיכל בת שאול |
|
4 |
|
|
טוהר הנשק ו"נוהל שכן"
קראתי באחד העיתונים, שהרמטכ"ל הורה על אי-קידומו של מפקד אוגדת איו"ש לשעבר תא"ל יאיר גולן, בשל שימוש יתר באוגדתו בשיטת "נוהל שכן".
ברצוני להביא כאן מספר סיפורים מנסיוני כחייל וותיק, כיצד פתרו בתקופתנו את בעיית טוהר הנשק. וכן להשיא כמה עצות לחיילים ומפקדים דהיום, כיצד לנהוג בעומדם בפני בעיות דומות.
במלחמת ששת הימים בירושלים, נתקל כח של ארנון בחיילים ירדנים, שברחו והסתתרו במערה, מאחרי קבוצה של נשים וילדים. אחד המ"מים בכח, לא נזהר
וקרא לחיילים הירדנים להסגיר עצמם ולצאת מתוך המערה. בתגובה הירדנים ירו בו מתוך הנשים והילדים והוא נפגע ומת. הכח ללא מחשבה שניה, ירה מיד את כל האש שהיתה לו, בזוקות, ררנטי"ם ומקלעים, אל המערה וחיסל את כל מי שבתוכה, כולל הנשים והילדים.
לאחר מכן, במוזיאון רוקפלר, הוקם מאגר של שבויים ירדנים. על השבויים הוצבו מספר שומרים. אחד השומרים לא נזהר והתקרב יותר מדי אל השבויים. אחד הירדנים שלף סכין ודקר בה אותו. הירדני נהרג כמובן, אולם דבר זה, לא פתר במאום את בעייתו של השומר, שנפצע קשה.
בבקעה בתקופת המרדפים, היה צורך לסגור את הבקעה בפני חוליות פת"ח, שחדרו מירדן לגדה רגלית בלילות. היות והמרחק מהירדן לשטחים המיושבים בגדה רב. הם לא הספיקו לעוברו בלילה אחד, ולכן הסתתרו תמיד לחניית יום במערה כלשהי באמצע הדרך. עם בוקר עלו בד"כ על עקבותיהם, ואז בסיוע גששים, הלכו על עקבותיהם עד למציאת המסתור בו שהו, שם חיסלו או שבו אותם.
אספר על מרדף אחד בו השתתפתי, שהוא דוגמה לשיטות שהיו נהוגות אז ושבאמצעותן סגרו את הבקעה והגבול הפך לשקט.
היינו באימון סיירות בגדה, כשנודע שיש מרדף. מיד עזבנו הכל וטסנו עם הג'יפים להצטרף למרדף. הגענו למערה בה שהו המחבלים וסגרנו עליה. אז, נבחר כח של וותיקי הצנחנים מסיירת 80 , לתקוף את המחבלים במערה. הם הלכו בזהירות, באיגוף אל המערה ומשהגיעו אליה קראו למחבלים לצאת. יצאו שישה מחבלים. גדי מנלה ז"ל, שהיה אז קצין המבצעים של חטיבת הבקעה, שאל אותם מי המפקד? כשאחד מהם אמר אני, הוציאוהו מהחבורה ושמוהו בצד. אז, גדי מנלה עצמו, ירה מטח אחד בעוזי שלו והרג את כל החמישה שנותרו. תחת ההלם המיידי של הריגת כל חבריו, חקרו מיד את מפקד החוליה והוא השיב את התשובות המדויקות ביותר שניתן להשיג.
לאחר מכן, מפקד אימון הסיירות, שראה אותי משתתף וצופה במרדף, אמר לי: "אני מקווה רק שלא היו עימך חבר'ה מ'הקיבוץ הארצי', שיספרו על הדבר לעיתונים."
בשיטות כאלו, נסגרה הבקעה והגבול הפך לשקט.
ברצועת עזה, הוטלו עלינו לעיתים חיפושים אחרי מחבלים, שסברו שהם מסתתרים בבתי משפחות. נכנסנו לבתי משפחות כאלו, גדושים נשים וטף, לצורך עריכת חיפוש. אני נכנסתי ראשון לבית, היות וידעתי תמיד, שבמקרה ויהיה מחבל בבית, חיי עלולים להיות תלויים בשבריר שניה, מי מאיתנו יקדים לירות. נכנסתי תמיד עם העוזי בהיכון, כשהוא דרוך, לא נצור והאצבע על ההדק וזאת בניגוד להוראות שאסרו זאת מפורשות. היתה כאן סכנה, שאתקל במשהו, אפול ואז ייפלט צרור וייפגע בכמה נשים וילדים, אפילו שאין כל מחבל בבית. דבר שבנוסף להיפגעות אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, יגרום לישיבתי בכלא לזמן מה. אולם כששקלתי את הדברים ביני לביני, אמרתי תמיד, שעדיף לשבת בכלא, מאשר למות או להיפצע מכיוון שפעלתי לפי הפקודות ולא הייתי מספיק מהיר וזריז.
במלחמת יום-כיפור, חניתי עם מחלקתי עם שתי "זלדות", באיזשהו מקום ממערב לתעלה. בהפסקה כלשהי בין ההפגזות המצריות, יצאו מבין השיחים הקרובים שני חיילים מצריים, האחד |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
הפצה |
|