סופסוף אחרי עשרות עונות
קרות מִדַי או חמות מדי
רטובות מדי או יבשות מדי
מקפיאות או שורפות
עונות של שִׁדָּפוֹן נפשי
קִמָּחוֹן חושי
חֵרָכוֹן מחשבתי
פַּיַּחַת רגשית
עונות רעות שעשו שַׁמּוֹת
בכול חלקה טובה
בימים ובלילות
ללא הפוגה
עונות של נדידה אינסופית
משום-מקום לשום-מקום
וחוזר חלילה כמו
שריד ופליט נצחי
עונות של בריחה
מאהבות קטלניות
לאהבות מיותרות
ולהפך כמובן
עונות שבהן מוֹתר האדם
מן הבהמה הוא
מִן-הַסְּתָם
צורני בלבד
פתאום אַת
יֵשׁ מאַיִן
במלוא הדָרך כמעט
(כי עדיין
רב הנִסתר והרצוי
על המצוי והגלוי
ומחמת הספק מוּתר
להמשיך לִכְפּוֹר בָּעִקָּר)
עוֹשָׂה לי אֶת זה
עד כדֵי כך
שכול המזיקים וכול הַמִשְׂפָּח
סרים ממני בזה אחר זה
ומתעופפים ומתפזרים ונמוגים
כמו נפיחות סרוחות ברוח
ואני שוב קל וחופשי ופתוח
להרגיש ולחשוב ואפילו להתחיל
להיות שוב במֵיטָבִי –