היה כאן איזה סוג של מעבר, אם כבר מדברים על אמפתיה,
כשאנחנו נמצאים במצב של חוסר שקט, ואין אפשרות לעשות סדר, נוצרת התפרצות.
כיוון ההסלמה במצב, למרות הכל מחייב התערבות.
בואי, אני אציע לך משהו במקום: נעשן סיגריה, תתלווי אלי.
עכשיו אני הולך לבית המרקחת, תצאי איתי.
אולי נמרח ריבה, ונאכל את זה אחרת (אחרי הכל, זה גם אקט של אהבה).
אפשר גם להסתכל לגופו של עניין, כי אסור להגיע למצב הזה.
למשל, נתרחק מגורמים התורמים לאי השקט. נזיז אותו משם.
אפשר גם להציע, להקדים את הטיפול התרופתי, לא תמיד סמים זה מצרך נורא.
אפשר גם להציע S.O.S ויש גם אלטרנטיבה, לעשות זאת בקשירה.
אחרי הכל, מדברים על אהבה.
אין דבר כזה שמישהו לא יקח על עצמו את האחריות שלו.
יש אלמנטים כלליים, שהם צריכים להיות, כמו שאומרים, חלק מתבנית החשיבה.
כשאני רואה שההתפרצות מתחילה, שגמלה בליבי ההחלטה לעשות זאת,
יש איזה סימן מוסכם שאני עושה עם היד או עם הראש,
מתחילים את השיחה, מפתחים את האלטרנטיבה,
הנחת היסוד שלנו, דואגת לשלומו, מודאגת ממצבו, וחייבת להיות נוכחת.
בואי אלי, אני בקטע של חרדה, תעשי לי כמו בפעם הקודמת.
כשאני באי שקט, כל ההגנות שלי פרוצות, לא נשמע טוב בכלל.
בואי ננסה לחשוב איך לנהל את האירוע, כשיש אישה אני מתרשם,
שהרבה פעמים הוא מתחבאת בתוכה, היא בתוכו, והיא אחריו.
האם היא יכולה לחשוב במישורים אחרים לאורך מסע המגרה את תבנית החשיבה?
לפני שאני מגיע לשלב הזה אני צריך לקחת על עצמי גם את תפקיד המבקר וגם את תפקיד המבוקר.
חשוב מאוד להכין את האנשים מראש, יש כאן אלמנטים רגשיים, לפעמים זה גם פוגע בתדמית.
לא תמיד כדאי לשדר תחושת שליטה,
האם המסר הועבר? האם הבנת את זה?
היה כאן איזה סוג של מעבר, תחושה של חוסר סדר.
למרות הכל איני רוצה להסלים את המצב.