אֶל מוּל מַדַּי

אֶל מוּל מַדַּי בַּמִשְעוֹל הַבָּא חֶבְרוֹן לוֹהֶבֶת דּוּמִיַּת הַצּוּק. אֶל מוּל הַפֶּרַח שֶעָלָה מִן הָהָר סָגַר עָלָיו הַסַּהַר שֶהֵלִיט כּוֹכָב. מִתּוּגַת הֶעָפָר וַחֲרוֹן הָאֲדָמָה הוֹלֵם בִּי חֲרוֹן הַנָּבִיא - "הוֹי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָדֶה בְּשָדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוֹשַבְתֶּם לְבַדְכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."¹ פֶּתַח אֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם עַל דֶּרֶך צְרוּבַת חַמָּה בְּחַגְוֵי הַמִּדְרוֹן הַיּוֹרֵד חֶבְרוֹן רָאִיתִי רוֹעַת צֹאן, עֵדֶר צֹאן רוֹבֵץ עֲלֶיהָ עֵינֶיהָ לֵאוֹת תּוֹכַן רַכּוּת כְּבוּיָה מַגָּהָת בִּי פְּנֵי שָרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה. פֶּתַח אֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם עַל דֶּרֶך כְּרוּתַת עֲצֵי זַיִת בַּדֶרֶך הַיּוֹרֶדֶת מִן הָהָר רוֹכֵן רוֹעֶה צֹאן צוֹבֵט לֶחֶם קָלִי עַל גֶּחַל לוֹחֵש רַחֲשֵי גֶּחַל בּוֹעֵר תַּחַת דֶקֶל עַתִּיק יוֹמִין - מִבֵּין רִיסֵי סַנְסִנָּיו מַגִּיהִים בִּי עֵינֵי אַבְרָהָם, יִצְחַק וְיַעֲקֹב. השיר נכתב בעקבות ביקור שני בדרום הר חברון - ביקור בחרפה המתרחשת לנגד עינינו כמטחוי קשת מגגות רעפים אדומים של ציויליזציה. מכאיבה לי החלוקה בין ציויליזציה השמורה לבני עמי, וחרפת מגורים וחיים בתנאים של האדם הקדמון השמורה לאחי הפלשתינים. דרום הר חברון הוא אזור כפרי והררי משופע במערות, הנמצא דרומית מזרחית לעיירה יטא ומשתרע עד אזור בית גוברין. ההתיישבות במערות החלה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-19. יש מערות שצמודים להן אוהלים ופחונים, המוגדרים היום כבנייה בלתי חוקית. למרות שכל בר דעת מבין, שהפחון או האהל, שהוקמו בפתח המערה, נועדו לאפשר הפרדה בין מגורי האדם במערה ואילו הפחון או האהל נועדו לצאן ולבהמה. מערות שאין בנמצא בפתחן פחון או אהל, הרי נגזר על תושביהן לגור יחד עם הצאן והבהמה תחת קורת גג אחת. במהלך המאה ה-19 ועד מחצית המאה העשרים עיבדו תושבי המערות שטחים, שהשתרעו עד אזור ערד ושם גם רעו את הצאן והבהמה. כבר ב-1948 איבדו הפלשתינים חלק ניכר מאדמתם, שנותר בצד הישראלי. מ-1967 החלה גזילה נוספת של אדמות לשם הקמת מחנות צבא, שטחי אש, שמורות טבע ו... התנחלויות שהחלו בהקמתן מתחילת 1980, ומתחילת 1990 החלו גם בהקמת חוות רועים. חלקן של החוות הוקמו על אדמות פרטיות של פלשתינים. פיתוח אתר תיירות בחירבת סוסיה גרר אחריו גם גירוש של חלק מתושבי המערות. לזכותו של הבג"צ יירשם, שהוא סעד מספר לא קטן של משפחות פלשתיניות ומנע את גירושן. לאותן משפחות ניתנה הזכות לחזור למערות לעבד את האדמה ולראות את הצאן. אך בית המשפט אינו מצליח לחלצן מאימת ההתנכלויות היומיומיות של המתנחלים. כאשר אני מבקר בהר חברון, אני בלבי עם הרועה בת הגר. מעיני רועת הצאן הפלשתינית נשקפות אלי דמויותיהן של שרה, רבקה ורחל. מעיני רועה הצאן הפלשתיני נשקפים אלי אבותי - אברהם, יצחק ויעקב. אני מסתכל על רועי הצאן הפלשתינים, ואני נאחז בושה לנוכח התנכלויות חוזרות ונשנות כלפיהם מצד המתנחלים, המנסים לנשל את תושבי המערות מאדמות שעובדו על ידם וידי אבותיהם משנות העשרים של המאה ה-19. אין כל הצדקה מוסרית בהתנכלות ליושבי המערות בהר חברון. כאשר קראתי באוזניהם של קבוצה מתנחלים מחוות הרועים קטע ממאמרו של אחד העם הנושא את השם "אמת מארץ ישראל", הזועם נגד תופעות של פגיעה בבן הארץ הערבי על-ידי יהודים בתקופת העלייה הראשונה, הם פטרו אותי במלים - "קח את אחד העם הזה עם הרחוב שנקרא על שמו בתל אביב ותעוף לי מהעיניים." מפאת כבודה של השפה העברית לא אצטט את שפע פניני הלשון הנוספים שהם הרעיפו על אחד העם. מכאיב שאותם אנשי החוות הפכו ליקירי האומה ו"למלח הארץ", ואני מצטייר כאיש מחנה השמאל הסהרורי שמגן כביכול על אויבי ישראל. מה שאני מבקש הוא רק להגן על דמותה המוסרית של מדינתי, כפי שמצווים אותי הערכים, שניכסתי לעצמי מארון הספרים היהודי.