זה לא הגיוני ולא נעים - אבל צריך להודות,
במרתון החיים, עם כל הריצות וכל המטלות,
את הפירגונים ואת המחמאות,
אומרים, קצת מאוחר מידי - בבית קברות.
המכרים, הקרובים והחברים,
כותבים שירי הלל וחרוזים יפים.
אבל ה-ז"ל,
כמה חבל,
כבר לא יכול להתרגש,
כבר לא מסמיק ולא מתבייש.
שאול דרבי, חברנו היקר, חוגג יום הולדת,
וזוהי באמת הזדמנות מצוינת,
להגיד בפניו את כל השבחים
ולעשות לו קצת פדיחה לפני החברים.
אמנם הנער כבר חצה בצעדים קטנים,
רחמנא ליצלן, את גיל שבעים,
אבל לא נס ליחו,
הוא עדיין במיטבו ובמלוא כוחו.
בדרך כלל - אין לצפות מגברים,
לקיים שיחות נפש, לזכור פרטי פרטים.
המאצ'ואים חושבים, שלהקשיב זו בושה.
ולגלות התעניינות יכולה רק אישה.
אך שאול הוא חריג וכל החברות - עדות,
כי רק עליו הן סומכות, רק בו מאמינות
ורק לו מספרות, את כל הצרות
ואת כל הסודות.
ראיתי במו עיני ותעיד המצלמה,
כפי שתוכלו לראות בתמונה.
לב האבן של העלמה היפה,
כל כך התרגש, החסיר פעימה.
בחבל הריין הפסטורלי, עוד לא יבשו הדמעות,
מעיני לורליי (loreley) העצובות.
הוא כל כך חרוץ ותמיד מוכן,
לנקות ולעזור ולפנות את השולחן,
ממלא את התפקיד בצורה כל כך מוצלחת,
שהאורחים צריכים בכוח להחזיק את הצלחת.
נערה הייתי וגם זקנתי,
אך אף פעם לא פגשתי,
אדם כל כך חברותי,
נעים הליכות וידידותי.
ראיתי איך הוא מתייחס למנקים ולמלצרים,
לנשיא המדינה, למנהלים בכירים ולשרים.
אין איפה ואיפה,
אין מכוערת ויפה,
אין עשיר ועני,
יש אתה ואני.
כל אחד נמדד לפי אופיו, התנהגותו
ולא לפי מעמדו והשפעתו.
נאחל לו בריאות, כיף והמון שמחה,
עם חברתו - חווה - המקסימה
ומשפחתו המיוחדת - הברוכה.
שימשיך להיות כל כך אוהב,
עוזר, מתעניין ומתחשב.
שיהיה מוקף עד מאה ועשרים,
בכל החברים.