בס"ד
לד"ר ביל סיגל
רבן שמעון בן גמליאל
אמר לטבי עבדו: צא
וּקְנֵה לי מן השוק
מזון טוב.
יצא
העבד
והביא לשון.
שוב אמר רבן שמעון
בן גמליאל לטבי עבדו: צא
וּקְנֵה לי מן השוק
מזון רע.
יצא
העבד
והביא לשון.
אמר לו
רבן שמעון בן גמליאל: מה
זאת? כשאמרתי
לך מזון טוב -
הבאת לשון,
כשאמרתי
לך מזון רע - גם כן
הבאת לשון?
אמר לו העבד: מהלשון
באה הטובה,
ומהלשון
באה הרעה.
כשהלשון טובה -
אין טובה ממנה,
וכשהלשון רעה -
אין רעה ממנה.
אך שְׂפָתַי החתומות
כַּסֵפֶר הֶחָתוּם,
הוספתי מילות שיר.
לשון תחת לשון? ומלשון ללשון
בעניני לשון.
רבי שמואל הנגיד חי בתקופת הזוהר של יהדות ספרד, הידועה כתור הזהב בחיי הקהילה. הוא היה חכם גדול בקי בתורת המדעים ומשורר. בגלל חוכמתו הרַבָּה, מינה אותו המלך לשר וליועצו הקרוב.
פעם אחת, כשטִיְּלוּ השניים בָּעיר התפרץ בְּזעם רוכל ערבי אחד כלפי השר, קילל וגידף אותו במטר של נְאָצוֹת וּקללות.
המלך כעס מאוד על הרוכל הערבי שהֵעֵז לפגוע בַּשַּׂר המקורב שלו, וציווה לַנגיד לכרות את לשונו. אולם הנגיד הרחמן לא מיהר למלא את פקודת המלך.
מֶה עשה? רבי שמואל ערך חקירה חשאית, כדי לברר את מצבו של הערבי המגדף. נודע לו כי האיש הוא עני מרוד, הרעֵב לפת לחם, אשר התפרץ בזעם כלפי הנגיד העשיר מרוב קנאה.
במקום לכרות את לשונו, כדברי המלך, ציווה הנגיד לשחרר את האסיר הערבי, ונתן לו כסף רב.
מעמדו הכלכלי של האיש השתפר מאוד, והוא הפך לְידיד נאמן של הנגיד, שרָכַש את אֱמוּנו המלא.
פעם אחת יצא שוב המלך בְּלִוְיַת השר לטייל בחוצות העיר. ראה אותו הרוכל הערבי, ויצא לקראתו בהתלהבות רבה. הוא הרעיף על הנגיד שבחים רבים לפני המלך. אולם המלך שהכיר את הרוכל כעס מאוד על השר.
מדוע לא כָּרַתתָ את לשונו כמצוות המלך? - שאל בזעם.
חלילה לי לעבור על דברֵי המלך - ענה רבי שמואל - עשיתי כמצוותך אדוני המלך.
אם כן, מדוע לשונו בפיו והוא מיטיב לדַבֵּר? - שאל המלך הנדהם.
אין זו אותה לשון - חִיֵּךְ רבי שמואל - כרתי את לשונו הישָנָה,
הלשון המקַללת, ובמקומה נתתי לו לשון אחרת, לשון רַכָּה וּמְלַטֶפֶת.
שמתי בפיו לשון חדשה לשון טובה תחת לשונו הרעה.
מצא הדבר חן בעֵינֵי המלך, והוא שִבַּח את השַׂר על חכמתו הָרַבָּה.
אני מדברת בלשון כתיבה וכותבת בלשון דִבּוּר.
מעולם לא דִבְּרָה צפור אֶל כנף
וְכָנָף לא דִבְּרָה אל צפור
הַשֶקֶט
על ענף בודד
עץ המלים.
